<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לדון בנזקי קרן. אחד השור ואחד בהמה חיה ועוף ששינתה לעשות דבר שאין דרכה לעשותה תמיד בנגיחת קרן שהוא אב בין בתולדות הקרן שהם נגיפה בגופה או נשיכה רביצה ובעיטה על הקרן ותולדותיה חייבה תורה לשלם תם חצי נזק שהזיקה כמיתה ומגופו דוקא ואם נגח ומת אין ניזק נוטל אלא הנבילה ואם אינה מגעת לחצי נזקו יפסיד ואם הוא מועד שנגח [ג'] פעמים בג' ימים ועשו התראה לבעלים בפני בית דין על כל נגיחה ונגיחה ולא ישמרינו בעליו משלם נזק שלם מן העליה והמת יהיה לניזק ועליו ישלים המזיק עד שישתלם ניזק כלו נזקו, ופחת הנבילה משעת מתה עד שעת העמדה בדין על הניזק בין לתם בין למועד ושבח הנבילה חולקין אותו הניזק והמזיק בין תם בין מועד שנאמר וגם את המת יחצון כיצד שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים והרי הנבילה שוה בשעת המיתה מאה ובשעת העמדה בדין פחתה ואינה שוה אלא נ' אין משלם אלא ק' אם הוא מועד ואם הוא תם משלם נ' מגופו השביח הנבילה והרי היא שוה בשעת העמדה בדין מאה ועשרים הרי המזיק מרויח חצי השבח ואינו משלם אלא תשעים אם הוא מועד ואם היה תם משלם חמשה וארבעים מגופו, ומן השוין אתה למד שאינן שוין, ומכאן אנו למדין שאם שבר אדם כלי של חבירו בין הוא בין בהמתו אין אומר למזיק קח את הכלי שבור אלא שמין כמה הוא שוה בשעת השבירה והניזק נוטל השברים ועליהם ישלם המזיק מה שהזיקו ואפילו אם פחת משעת השבירה עד שעת העמדה בדין אין בכך כלום שהרי משעת מיתתו ושבירה העמידו הכתוב ברשות הניזק.
לדון בנזקי שן ורגל. השן מועדת לאכול את הראוי לה ומשלם נזק שלם וכן תולדת השן אם נתחככה בכותל להנאתה והזיקה בחכיכתה וכן אם טינפה פירות להנאתה משלמת נזק שלם. רגל מועדת מתחילתה לשבור דרך הליכתה, לרבוץ על הכלים קטנים וכל יוצא בהן ולמעך בהן וכן תולדת הרגל, הזיקה בגופה דרך הילוכה או כשכשה בזנבה או באוכף שעליה או בפרומביא בפיה ובזוג שבצוארה ובין החמור שהזיק במשאו ובשעת הילוכו ועגלה המושכת בקרון שהזיקה בשעת משיכתה כל אילו ברשות הרבים פטורה וברשות הניזק משלמין נזק שלם, כן תניא בפרק ב' (דף י"ז).
לדון בנזקי בור. כי יפתח איש בור ל"ש בור ברשות הרבים ול"ש בור ברשות היחיד אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו וחופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים ולא יכסנו ונפל שמה [שור או חמור] או שום בהמה חיה ועוף ומת בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו נזק שלם מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה, (נ"ב ע"א) נפל לתוכה שור וכיליו ונשברו חמורו וכלים ונקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים כסהו כראוי אע"פ שהתליע מתוכו ונפל לתוכו שור ומת פטור. (בפ"ב) [בפ"ה] (נ"א ע"א) החופר בור ט' ובא חבירו והשלימו לי' האחרון חייב ותניא (י"א ע"ב) אחרים אומרים שעל בעל הבור להעלות הבהמה מן הבור, בפרק ה' (נ' ע"ב) אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין שיש בה כדי להמית י' טפחים חייב אין י' טפחים ונפל שם שור פטור אם מת ואם הוזק(ו) בו חייב בעל הבור נזק שלם ואם נפל בו אדם ומת פטור אבל הוזק בו אדם חייב נזק שלם. הלכה שמואל שאומר שם בור שחייבה עליו תורה אפילו לא מתה הבהמה כי אם מהבלו ואין צריך לומר מחבטו. לפיכך אם היה הבור עמוק (מרחבו) [כרחבו] אין בו הבל ואם [לא] נחבטה הבהמה כגון שהיה שם ספוגין של צמר ומתה [הבהמה] פטור, עשה תל גבוה י' ברשות הרבים ונחבטה בו הבהמה ומתה חייב לשלם ואם היה פחות מי' פטור על המיתה וחייב על הנזקין. (נ"ד ע"ב) אמר רבא שור שהוא חרש או שוטה או קטן או סומא או שנפל בלילה זה הוא שור האמור בתורה שחייב בעל הבור על מיתתו אבל אם הוא פקח ונפל שם ביום ומת פטור שזהו כמו אונס ואומר ר"י (דף כ"ז ד"ה לפי שאין) שאפילו מנזקי שור פקח ביום פטור לפי ששור תמיד עיניו למטה ומתבונן בהליכתו יותר מאדם.
מצות עשה לדון בנזקי אש. המדליק אש בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו על ידי הקוצים שמצא ועל ידי כן אכלה הגדיש של חבירו או הקמה המחוברת לקרקע או שלחכה שדה החרושה וצריך לחרוש אותה פעם אחרת שלם ישלם לפי שלא שמר המבעיר גחלתו שלא תצא ותזיק נזק שלם, המדליק בתוך שלו והדליקה גדיש של חבירו משלם הגדיש הגלוי אבל אם היו בו כלים טמונין או אפילו מוריגין וכלי בקר שדרכן להטמין שם [לא] משלם, והמדליק בתוך הבירה משלם כל מה שבתוכה שכן דרך להניח בבתים ומסיק רב אשי שאפילו טענו כוס של כסף אך הוא אמיד לכך נשבע ונוטל מן המזיק דוקא בשבועה דהלכה כחכמים המדליק בתוך רשותו צריך להרחיק מסוף המיצר כדי שלא תעבר הדליקה לתוך שדה חבירו ופוסק כר' שמעון שאומר הכל לפי גבהה של דליקה ואם הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה פטור שזו (מכח) [מכת] שמים היא.
<h2>דף ג.</h2>
כל המניח תקלה ברשות הרבים כגון אבנו סכינו או משאו תבנו וקשו וכיוצא בהן והוזק בהן בין אדם בין בהמה חייב נזק שלם בין שהפקיר התקלה בין לא הפקירה דהלכה כר' יוחנן דאמר מפקיר (נכסיו) [נזקיו] חייב והלכה כשמואל דאמר כולן מבורו למדנו ואם הוזקו בו כלים פטור. פרק ג' (כ"ז ע"ב) המניח הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כשהם מהלכין ואם הוזק בה בעל הכד חייב בניזקין. עוד שם (ל' ע"א) השופך מים ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בנזקין ואם טנפו כליו פטור. ותניא (שם) כל אילו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להם רשות בימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות אם הזיקו חייב לשלם, המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים וגדר שנפל ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקין אמר ר' יוחנן ל"ש אלא במפרחים חוץ לגדר לצד רשות הרבים אבל אם צמצם אותם בתוך רשותו פטור. החסיד ישמור שלא יזיק לא הוא ולא ממונו לאדם. תניא בפרק ה' (נ' ע"ב) לא יסקול אדם אבנים מרשותו לרשות הרבים.
<h2>דף ג:</h2>
בפרק קמא כל תולדות האש כאש כיצד הניח אבן או סכין או משא בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו חייב לשלם נזק שלם ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיק פטור.
<h2>דף ד:</h2>
בפרק קמא שומר חינם והשואל נושא שכר והשוכר נזק צער תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וגנב וגזלן ועדים זוממין האונס והמפתה והמוציא שם רע והמטמא טהרותיו של חבירו והמדמע תרומה לתוך חולין של חבירו והמנסך יין של חבירו כולן משלמין מן המיטב.
<h2>דף ט.</h2>
רב אלפס פסק דכל היכא דמשלם מיטב ד[ו]קא בקרקע אמרה תורה מיטב אבל אם נתן שוה כסף מן המטלטלין כל מילי נחשב מיטב ואפילו סובין. בפרק קמא פסק רבינו תם (ד"ה רב הונא) או כסף או מיטב אם יש לו ואם אין לו כל מילי מיטב הוא.
<h2>דף י:</h2>
בפרק קמא דנזיקין ה' שישבו על הספסל ולא נשבר ובא אחד ונסמך על חבירו וישב עליו ונשבר אע"פ שהיה ראוי לשבר בהן קודם שישב האחרון חייב ופר"י שזה האחרון כבד כפפא בר אבא אבל באחד שלא יניחו לעמוד מפני סמיכתו כולן חייבין.
<h2>דף יא.</h2>
לדון בנזקי קרן. אחד השור ואחד בהמה חיה ועוף ששינתה לעשות דבר שאין דרכה לעשותה תמיד בנגיחת קרן שהוא אב בין בתולדות הקרן שהם נגיפה בגופה או נשיכה רביצה ובעיטה על הקרן ותולדותיה חייבה תורה לשלם תם חצי נזק שהזיקה כמיתה ומגופו דוקא ואם נגח ומת אין ניזק נוטל אלא הנבילה ואם אינה מגעת לחצי נזקו יפסיד ואם הוא מועד שנגח [ג'] פעמים בג' ימים ועשו התראה לבעלים בפני בית דין על כל נגיחה ונגיחה ולא ישמרינו בעליו משלם נזק שלם מן העליה והמת יהיה לניזק ועליו ישלים המזיק עד שישתלם ניזק כלו נזקו, ופחת הנבילה משעת מתה עד שעת העמדה בדין על הניזק בין לתם בין למועד ושבח הנבילה חולקין אותו הניזק והמזיק בין תם בין מועד שנאמר וגם את המת יחצון כיצד שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים והרי הנבילה שוה בשעת המיתה מאה ובשעת העמדה בדין פחתה ואינה שוה אלא נ' אין משלם אלא ק' אם הוא מועד ואם הוא תם משלם נ' מגופו השביח הנבילה והרי היא שוה בשעת העמדה בדין מאה ועשרים הרי המזיק מרויח חצי השבח ואינו משלם אלא תשעים אם הוא מועד ואם היה תם משלם חמשה וארבעים מגופו, ומן השוין אתה למד שאינן שוין, ומכאן אנו למדין שאם שבר אדם כלי של חבירו בין הוא בין בהמתו אין אומר למזיק קח את הכלי שבור אלא שמין כמה הוא שוה בשעת השבירה והניזק נוטל השברים ועליהם ישלם המזיק מה שהזיקו ואפילו אם פחת משעת השבירה עד שעת העמדה בדין אין בכך כלום שהרי משעת מיתתו ושבירה העמידו הכתוב ברשות הניזק.
וכי ישאל איש מאת רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם בא ולמד על השואל שחייב באונסין כשאין בעליו עמו במלאכתו במה דברים אמורים כשבא האונס שלא בשעת (גמר) מלאכה אבל השואל בהמה מחבירו לילך למקום פלוני ומתה תחתיו באותו דרך או ששאל לו דלי למלאות בבור ונפל בבור או ששאל קרדום לחתוך עצים הרי זה ישבע שלא שינה ויפטר שלא שאל לו אלא לעשות בו מלאכה והרי לא שינה במה דברים אמורים במקום שאין בני אדם מצויין אבל במקום שבני אדם מצויין בזה אמרינן בפרק השואל (ב"מ צ"ו) לך הביא עדים שלא שנית יותר מדאי מכל אילו הכלים ואינו נאמן בשבועה כאיסי בן יהודה בפרק האומנין (שם פ"ג). — הגה"ה, ראובן טוען לשמעון השאלתי לך כלי פלני (ושברתי) [ושנית] למלאכה אחרת [ושברתו] והלה אומר לא שניתיו כי אם באותה מלאכה נשבר דין הוא שיביא עדים שלא שינה או ישבע ואם לאו ישלם שכרו משלם בדמים כדרב הונא ורב יוסף כדפירש רבינו חננאל, עכ"ל פסקים רבינו אליעזר בר נתן, עכ"ה. מעשה באחד ששאל גרזן מחבירו ושברה ומסקנא (ב"ק י"א ע"א) שהשואל דינו כנזיקין שהניזק מקבל הפחת. אמר רב פפא (ב"מ צ"א) השואל בהמה חייב במזונותיה משעה שנמשכה עד סוף ימי שאלתה ואם כחש בשר מחמת מלאכה פטור וישבע שבועת (היסת) השומרים שמחמת מלאכה כחשה.
<h2>דף יא:</h2>
בפרק בית כור (ב"ב ק"ז) פוסק כרב דאמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים וכן ג' אחין שחלקו ובא להם בעל חוב ונוטל חלק של אחד מהם אפילו נטל זה קרקע וזה כספים בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין בשוה ואומר ר"ת (גיטין מ"ח) דלא מטעם דרב דאמר האחין שחלקו יורשים הם ויש ברירה אלא מטעם דכלקוחות באחריות היו ולעולם אין ברירה. פוסק אביי מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחין ולא נתנו לפלוני כלום הרי זה המחלוקת בטילה וכיצד עושין נותנין מה שצוה מורישם ואחר כך חולקין אותן כבתחילה וכן פוסק בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ט). בפרק קמא דנזיקין (ב"ק י"א) אמר עולא אמר ר' יוחנן האחין שחלקו שמין להן מה שעליהן אבל לא מה שעל בניהם ובנותיהם שקנו להם מתפיסת הבית וכן מה שעל נשותיהן אין שמין שכבר זכו לה לעצמן, ומפרש בירושלמי (פ"א ה"ד קידושין) במה דברים אמורים בבגדי חול אבל בבגדי שבת ומועד שמין מה שעליהם. [הגה"ה] (ב"ב קל"ט) מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים מפרנסת קטנים ולא הקטנים ניזונים ממזונות הגדולים אלא חולקין בשווה נשאו הגדולים לאחר מיתת אביהן ישאו קטנים כן מכלל הנכסים ואחר כך יחלוקו נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן השיא האב את בנו משל אב ועשה משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל הוציא האב במשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק שכר שנשתלחה לו בלבד, האב ששלח שושבינית בשם אחד מבניו כשתחזור השושבינית לאותו [הבן] הרי הוא שלו אבל אם שלחה האב בשם בניו כשתחזור תחזור לאמצע, לשון מיימון (הלכות נחלות פ"ט הי"ד), ע"כ הגה"ה.
בפרק המפקיד (ב"מ מ"ב) פסקינן הילכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכן שומר שמסר לשומר חייב אפילו באונסין שהרי אומר לו המפקיד אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וטעמא את מהמנת לי בשבועה ולא האיך אמנם אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרים ונאנס פטור השומר הראשון, וכן אם דרך הבעלים להפקיד תמיד אצל השומר השני אם כן נודע שהוא נאמן אצל המפקיד לפטור השומר הראשון והוא שלא ימעט שמירתו כיצד כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל השני בחנם הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם אפילו בבעלים שהרי הוציא השומר מידו ליד שומר אחר ואם הביא השומר ראיה שיפטר בה השומר ראשון כדין שמירתו פטור כיצד הביא השומר שני עדים שמתה כדרכה הרי השומר הראשון פטור וכן כל כיוצא בזה. שומר שמסר לשומר והוסיף בשמירתו ההנאה לבעלים כיצד השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה בבית השואל הואיל והשואל חייב בכל יחזרו דמי הפרה לבעלים שהלכה כר' יוסי שאומר (שם ל"ה ע"ב) שאין זה השוכר עושה סחורה בפרתו של זה וכן כל כיוצא כזה.
ראובן טוען לשמעון אני ואתה היינו בקולוני"א והיית קושר חבילתך וקשרתו ושמתו בספינה ונכנסת בה ופשעת בשלי השיבהו אלי והלה אומר לו כאשר עשיתי שלי עשיתי בשלך ושמתי חבילתי בספינה אשר היו בה יהודים וקפצו ליסטים ושללו הספינה שלי ושלך דין הוא שישלם שמעון דאמר רבא הילכתא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר כי הכא שמסר שמעון לספן בשכר חייב ואפילו היה הספן יהודי יכול ראובן לטעון לשמעון את מהמנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה וכל שכן גוי אבל אם ראו עדים ששללו אותו חפץ שמעון [פטור] בלא שבועה אע"ג דלא היה לשם דודאי אילו היה שם לא היה מציל כדתניא (ב"מ מ"א) רועה שבא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אם לא יכול להציל אף אם היה שם פטור אבל אם הניח אחד מבני ביתו שם ואפילו לא היו שם עדים פטור בשבועה ודווקא אשתו או בניו כדאמר כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אבל אם היה ראובן רגיל להניח סחורתו אצל הספן אפילו לא הניח שמעון שום אדם לשם פטור מכלום ובשבועה כדאמרינן (שם ל"ו) גבי הנהו גינאי דכל יומא היו מפקידין כליהם גבי ההיא סבתא כו', וכן טבעה הספינה (ואם) [ו]אין עדים (שמסר) [שנאבד] חפץ של ראובן חייב שמעון משום שומר שמסר לשומר ואם היה עבדו שם הרי הוא כמוהו וישבע העבד שנאבדו בספינה ופטור שמעון, עכ"ל. היו בידו פקדון ושלחו ביד אחר לבעליו בפרק קמא דגיטין (דף י"ד) אמר שמואל הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו עד שיגיע ליד בעלים אם בא לחזור ולקחת הפקדון מיד השומר מחזיר ומה שאמר בברייתא שאינו חוזר אוקימנא התם כשהוחזק השומר הראשון כפרן לפיכך אינו יכול להחזיר הפקדון מיד השני אע"פ שעדיין הפקדון באחריות של קמא.
<h2>דף יג:</h2>
שור של הפקר שנגח וקודם שיתפוס אותו הניזק עמד אחד וזוכה בו הרי זה פטור.
<h2>דף יד:</h2>
מסקינן בפרק קמא אם מת המזיק קודם שישלם ניזק אין בית דין נזקקין למטלטלין של יתומים אלא לקרקע וגובין לניזק מן הזבורית שהנזק נעשה כחוב. ואם תפס הניזק המטלטלין בחיי המזיק גובין לו מהם אחרי מותו. ורב אלפס ורבינו משה (הל' נזקי ממון פ"ח הי"א) שגובין הניזקין מן המטלטלין של יתומים שכבר תיקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין והגיה רבינו תם דזה אינו אלא כדפי'.
<h2>דף טו.</h2>
אין דנין נזיקין אלא על פי עדים כשרים בני חורין ובני ברית שיעידו בבית דין שנעשה ההזק בפניהם, וגרסינן בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ג) שור שהיה רועה על גבי הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד אין אומרים שזה נגחו עד שיעידו בדבר עדים כשרים.
<h2>דף טו:</h2>
צרורות המנתזין מתחת רגלי בהמה בשעת הילוכה ושברו את הכלים ברשות הרבים פטור ברשות הניזק משלם חצי נזק וגובין אותו בחוצה לארץ שהוא הלכה מפי הקבלה. מסקינן בפרק קמא (ב"ק ט"ו) ובאלו נערות (כתובות מ"א) שכל המשלם נזק שלם מוציאין אותו אפילו בחוצה לארץ ממון הוא שחייב לשלם כמו שלוה מחבירו וחצי נזק הוי קנס חוץ מחצי נזק דצרורות, זה הכלל כל המשלם מה שהזיק הרי זה ממון וכל המשלם יתר או פחות הוי היתר או הפחות קנס ואין מחייבין אותו אלא על פי עדים ואין גובין אותו בחוצה לארץ ואם הניזק תופס משל המזיק קודם ההיזק אין מוציאין מידו. או אפילו בשעת ההזק אם תפס המזיק מעצמו אבל בדברים אחרים לא הקלו לתפוס שאם יתפוס מוציאין אותו מידו מפני שאין דנין דיני קנסות וזה יפסיד יתר על מה שהזיק ובין כך ובין כך מנדין את המזיק עד שישלם את הזיקו מדתניא ר' נתן (שם) מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע תלמוד לומר לא תשים דמים בביתך.
חמשה מיני בהמה מועדין מתחלתן להזיק בין בנגיחה בין בנשיכה או דריסה ובעיטה וחייבין ליתן נזק שלם אילו הן [הזאב] הארי והדוב והנמר והברדלס פירש רש"י פוייט"ש בלעז וכן הנחש שנשך הרי זה מועד ואפי' היה בן תרבות.
מה שמועד משלם נזק שלם ממיטב ותם חצי נזק מגופו במה דברים אמורים כשנכנסה לרשות הניזק והזיקתו אבל נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתו בהמתו של בעל הבית פטור על הכל שהרי אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך ההזק, הזיקה ברשות הרבים או בחצר שאינה לא למזיק ולא לניזק או בחצר שהיא של שניהם והרי היא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס בה בהמה לזה ולזה כגון הבקעה וכיוצא בהן אם בשן ורגל הזיקה כדרכה הרי זה פטור מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך כדרכה לאכול ולשבור בדרך הליכתה ואם נגחה או נגפה או נשכה או רבצה או בעטה אם תמה היא משלמת חצי נזק ומועד נזק שלם.
<h2>דף יז.</h2>
לדון בנזקי שן ורגל. השן מועדת לאכול את הראוי לה ומשלם נזק שלם וכן תולדת השן אם נתחככה בכותל להנאתה והזיקה בחכיכתה וכן אם טינפה פירות להנאתה משלמת נזק שלם. רגל מועדת מתחילתה לשבור דרך הליכתה, לרבוץ על הכלים קטנים וכל יוצא בהן ולמעך בהן וכן תולדת הרגל, הזיקה בגופה דרך הילוכה או כשכשה בזנבה או באוכף שעליה או בפרומביא בפיה ובזוג שבצוארה ובין החמור שהזיק במשאו ובשעת הילוכו ועגלה המושכת בקרון שהזיקה בשעת משיכתה כל אילו ברשות הרבים פטורה וברשות הניזק משלמין נזק שלם, כן תניא בפרק ב' (דף י"ז).
<h2>דף יז:</h2>
צרורות המנתזין מתחת רגלי בהמה בשעת הילוכה ושברו את הכלים ברשות הרבים פטור ברשות הניזק משלם חצי נזק וגובין אותו בחוצה לארץ שהוא הלכה מפי הקבלה. מסקינן בפרק קמא (ב"ק ט"ו) ובאלו נערות (כתובות מ"א) שכל המשלם נזק שלם מוציאין אותו אפילו בחוצה לארץ ממון הוא שחייב לשלם כמו שלוה מחבירו וחצי נזק הוי קנס חוץ מחצי נזק דצרורות, זה הכלל כל המשלם מה שהזיק הרי זה ממון וכל המשלם יתר או פחות הוי היתר או הפחות קנס ואין מחייבין אותו אלא על פי עדים ואין גובין אותו בחוצה לארץ ואם הניזק תופס משל המזיק קודם ההיזק אין מוציאין מידו. או אפילו בשעת ההזק אם תפס המזיק מעצמו אבל בדברים אחרים לא הקלו לתפוס שאם יתפוס מוציאין אותו מידו מפני שאין דנין דיני קנסות וזה יפסיד יתר על מה שהזיק ובין כך ובין כך מנדין את המזיק עד שישלם את הזיקו מדתניא ר' נתן (שם) מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע תלמוד לומר לא תשים דמים בביתך.
תניא בפרק ב' תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו הכלים בכנפיהם משלמין נזק שלם ואם ברוח שבכנפיהם משלמין חצי נזק היו מהדסין על גבי עיסה או על גבי פירות וטנפו או נקרו משלם נזק שלם הזיקו בעפר או בצרורות שהעלו בפיהם או ברגליהם משלמין חצי נזק — הגה"ה (דף י"ח) תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו בקול משלם חצי נזק דהוה להו כצרורות המנתזים מתחת רגלי הבהמה והזיקו אמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושברו כלים בתוך הבית משלמין חצי נזק כדין צרורות דרבנן ע"כ הגה"ה.
<h2>דף כ.</h2>
הבהמה שאכלה פירות וירקות ברשות הרבים אע"פ שהיא פטורה כדפי' אם נהנת משלמת מה שנהנת. כיצד אוכלין שומשמין וכיוצא בהן רואין אותן כאילו הן שעורין או עמיר ומשלם דמי עמיר לרבה או דמי שעורין לרבא אכלה אוכלין שאין דרכה לאכול כגון אכלה כסות או כלים פוסק שמואל והלכה כמותו שבין ברשות הרבים ובין ברשות הניזק משלם חצי נזק שזה שינוי, אכלה אוכלין שאין דרכה לאכול אלא על ידי הדחק כגון פר שאכל שעורין וחמור שאכל כרשינין או דגים וכלב [שלקק] את השמן וחתול שאכלה תמרים וכל כיוצא כאילו תניא בפרק ב' (דף י"ט) ברשות הניזק משלם נזק שלם וברשות הרבים פטור ואם נהנת משלמת מה שנהנת. שנינו שם בהמה שאוכלת מתוך הרחבה בין דרך הליכתה בין שעמדה ואכלה משלמת מה שנהנת ואפילו על צידי הרחבה ואכלה מהן אמר שמואל שפטורה אבל אם הניחה את הרחבה והלכה ועמדה בצידי הרחבה ואכלה משלם מה שהזיקה.
<h2>דף כג.</h2>
אמר ר' יוחנן אש שעברה והזיקה אדם וחבלה בו המבעיר חייב בנזקו בשבתו ובריפויו ובצערו כאילו הזיקו בידו אבל על הבשת אינו חייב עד שיתכוין אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם אינו חייב אלא בנזק בלבד.
<h2>דף כג:</h2>
בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) המטמא טהרותיו של חבירו והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב מדרבנן. בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ג) מסקינן דגרמא בנזקין פטור אבל אסור ודינא דגרמי חייב כר' מאיר (ב"ק צ"ח) וצריך לחלק מה בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין וחילק ר"י (ב"ב שם ד"ה זאת) דדינא דגרמי הוי במקום שהוא בעצמו עשה ההזק לממון חבירו ולשון אחר פירש במקום שבשעת מעשה עשה ההזק ואי אפשר לישב לשתי לשונות את כלם כשתדקדק ההלכות, ועוד כי טהר את הטמא וערבן בעל הבית עם פירותיו (בכורות כ"ח ע"ב) לא יתחייב שם דהוא עצמו (כמו) [אינו] מזיק ממון חבירו וכן בשעת מעשה אין הזק בא, לכך נראה לר"י ב"ר אברהם שהואיל ודינא דגרמי חייב מטעם קנס כדמוכח בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ז) יש לומר הזק המצוי ורגיל לבוא אם לא שקנסו אותו חכמים על כך שייך דינא דגרמי — הגה"ה, עוד יש ענין אחר בגרמי בנזקין דפליגי בה ר' שמעון ורבנן (ב"ק צ"ח) הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח ר' שמעון מחייב וחכמים פוטרין ר' שמעון מחייב דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי כיון שהדבר עצמו שהוא גוזל הוא ממון אע"ג דפליג(י א"ר) [אר'] מאיר דאית ליה דינא דגרמי הכא כיון דגופו ממון מה שהוא גוזל והוי דבר הגורם לממון חייב ורבנן פטרי משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' מאיר נמי דמחמיר בדינא דגרמי יכול לסבור בדבר הגורם לממון כרבנן דר' שמעון דלאו כממון דמי ולא קאמר ר' מאיר (לטעמא) [לטעמיה ד]דאין דינא דגרמי ומשמע התם דמשום דינא דמחייב ר' מאיר ליכא לחיובי התם אע"ג דבעיקרי' ממון הוה ליה לאחמורי טפי כדמשמע בהגוזל עצים, והיינו טעמא דאיכא למימר שיותר מחמיר ר' מאיר בשורף שטרותיו אע"ג דאין עיקרו ממון ממה שיחמיר בשורף חמץ הנגזל בפסח לפי שהשטרות חשובין יותר שיש להם דמים וראויין למכור ושוין הרבה לכל אדם אבל חמץ בפסח אין ראוי למכור ואין שוה כלום רק לגזלן לבדו שיכול לפטור בו את עצמו ולומר לנגזל הרי שלך לפניך, עכ"ל תו' שנ"ש פרק זה בורר, ע"כ הגה"ה.
בפרק ב' דנזיקין (ב"ק כ"ו) אמר רבה הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היו תחתיו כלום וקדם אחר ושברו במקל פטור וכלי שבור שובר וכן כל כיוצא בזה. — הגה"ה, בפרק שור שנגח את הפרה (שם מ"ז) תנן הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואמר רבא לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור. והנותן סם המות לפני בהמות חברו דפטור מדיני [אדם] והדתנן בפרק הכונס (שם נ"ו) השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן וכל הנהו דקחשיב בגמרא בריש הכונס שפטורים מדיני אדם כגון פורץ גדר לפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו לפני הדליקה והמבעית את חבירו דאמר בקידושין (דף כ"ד) תקע באזנו וחרשו פטור מאי טעמא איהו דאבעית אנפשיה. עוד כתוב בפרק הכונס (ב"ק ס') ליבה וליבתו הרוח דפטור, ובפרק כיצד הרגל (שם כ"ג) שיסה בו כלב או נחש פטור וכל אילו פטורין משום דהוי גרמא בנזקין. ודינא דגרמי הוא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתיאש המנה ולא גדרה חייב באחריותו וכן דן את הדין חייב את הזכאי דמחייב ר' מאיר אפילו לא נשא ונתן ביד וכן מראה דינר לשולחני וכן שורף שטרותיו של חבירו וכן המוכר שטר חוב ומחלו וכן אחוי אחוויי, לשון תו' משנש בפרק לא יחפור, ע"כ הגה"ה — וכן בפרק הגוזל קמא (שם צ"ח) מסקינן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר דדינא דגרמי הוא ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים כך וכך היה כתוב ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות, המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ונתחייב המוחל לשלם מה שקבל ולא יותר אפילו לר' מאיר דדאין דינא דגרמי, כך פסק רב שלום גאון וכן מוכיח גבי קרובתיה דרב נחמן בפרק הכותב (כתובות פ"ו). — הגה"ה, מעשה בימי ר' אליעזר שאחד הקנה לחבירו מלוה של י"ח זקוקין ואמרו הרבנים ממילאן שהיה יכול זה המקנה למוחלן כדשמואל ורבינו אליעזר אומר שאני התם דאין קנוי לו מן המלוה אלא בשטר דכל זמן שהלוה חייב למלוה יכול זה שלקח השטר לכופו ללוה שיתן לו המלוה להיות גובה ממנו כל מה שהיה חייב לו ולהכי כשימחול המלוה ללוה בטל השטר שהרי הלוקח לא קנה במשיכת השטר אלא השעבוד כל זמן שהוא ומשום הכי חשיב ליה גורם לממון במה שמחל אבל אם הקנה לו מלוה עצמו כגון מטלטלי אגב מקרקעי בחליפין בהא לא אמר שמואל דמחיל, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' רי"ט).
בפרק ב' מכריז רב יוסף עיזי השוק המזיקות מתרין בבעליהן שנים ושלושה פעמים ואם משם והלאה לא ישמרם רשאין הניזיקין לשחטן שחיטה כשירה ואומר לבעלים באו ומכרו בשר שלכם אע"פ שלא הגיע עדיין יום השוק ואומר ר"י (בד"ה הנהו) דוקא באותן העומדות לשחיטה אע"פ שישלמו טורח הוא לבא עמהם לדין וגם פעמים שאין עדים אבל עז העומדת לחלבה ורחל לגיזתה יכולין לומר כשיזיקו ישלמו.
<h2>דף כד:</h2>
בפרק ב' המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בעל הכלב מהו ומסיק רבא את"ל בעל הכלב חייב אם שסהו בעצמו ונשכו (אם שסהו אחר) בעל הכלב פטור.
<h2>דף כו.</h2>
בפרק כיצד הרגל דורש מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון שאדם מועד לעולם בין ער בין ישן (בין) או שיכור שחבל בחבירו או הזיק ממון חבירו משלם מן המעולה שבנכסיו במה דברים אמורים שהישן חייב בשנים שישנו כאחד ונתהפך האחד והזיק חבירו או קרע בגדיו שאונס כזה חייב המזיק אבל באונס גמור כמו שמפורש בירושלמי (ב"ק פ"ב ה"ח) אם היה אחד ישן ובא אחד ושכב בצדו זה שבא באחרונה הוא מועד ואם הזיקו הישן פטור וכן אם הניח כלי בצד הישן פטור שזה שהניחו הוא המועד שפשע.
<h2>דף כו:</h2>
בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) המטמא טהרותיו של חבירו והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב מדרבנן. בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ג) מסקינן דגרמא בנזקין פטור אבל אסור ודינא דגרמי חייב כר' מאיר (ב"ק צ"ח) וצריך לחלק מה בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין וחילק ר"י (ב"ב שם ד"ה זאת) דדינא דגרמי הוי במקום שהוא בעצמו עשה ההזק לממון חבירו ולשון אחר פירש במקום שבשעת מעשה עשה ההזק ואי אפשר לישב לשתי לשונות את כלם כשתדקדק ההלכות, ועוד כי טהר את הטמא וערבן בעל הבית עם פירותיו (בכורות כ"ח ע"ב) לא יתחייב שם דהוא עצמו (כמו) [אינו] מזיק ממון חבירו וכן בשעת מעשה אין הזק בא, לכך נראה לר"י ב"ר אברהם שהואיל ודינא דגרמי חייב מטעם קנס כדמוכח בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ז) יש לומר הזק המצוי ורגיל לבוא אם לא שקנסו אותו חכמים על כך שייך דינא דגרמי — הגה"ה, עוד יש ענין אחר בגרמי בנזקין דפליגי בה ר' שמעון ורבנן (ב"ק צ"ח) הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח ר' שמעון מחייב וחכמים פוטרין ר' שמעון מחייב דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי כיון שהדבר עצמו שהוא גוזל הוא ממון אע"ג דפליג(י א"ר) [אר'] מאיר דאית ליה דינא דגרמי הכא כיון דגופו ממון מה שהוא גוזל והוי דבר הגורם לממון חייב ורבנן פטרי משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' מאיר נמי דמחמיר בדינא דגרמי יכול לסבור בדבר הגורם לממון כרבנן דר' שמעון דלאו כממון דמי ולא קאמר ר' מאיר (לטעמא) [לטעמיה ד]דאין דינא דגרמי ומשמע התם דמשום דינא דמחייב ר' מאיר ליכא לחיובי התם אע"ג דבעיקרי' ממון הוה ליה לאחמורי טפי כדמשמע בהגוזל עצים, והיינו טעמא דאיכא למימר שיותר מחמיר ר' מאיר בשורף שטרותיו אע"ג דאין עיקרו ממון ממה שיחמיר בשורף חמץ הנגזל בפסח לפי שהשטרות חשובין יותר שיש להם דמים וראויין למכור ושוין הרבה לכל אדם אבל חמץ בפסח אין ראוי למכור ואין שוה כלום רק לגזלן לבדו שיכול לפטור בו את עצמו ולומר לנגזל הרי שלך לפניך, עכ"ל תו' שנ"ש פרק זה בורר, ע"כ הגה"ה.
בפרק ב' דנזיקין (ב"ק כ"ו) אמר רבה הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היו תחתיו כלום וקדם אחר ושברו במקל פטור וכלי שבור שובר וכן כל כיוצא בזה. — הגה"ה, בפרק שור שנגח את הפרה (שם מ"ז) תנן הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואמר רבא לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור. והנותן סם המות לפני בהמות חברו דפטור מדיני [אדם] והדתנן בפרק הכונס (שם נ"ו) השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן וכל הנהו דקחשיב בגמרא בריש הכונס שפטורים מדיני אדם כגון פורץ גדר לפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו לפני הדליקה והמבעית את חבירו דאמר בקידושין (דף כ"ד) תקע באזנו וחרשו פטור מאי טעמא איהו דאבעית אנפשיה. עוד כתוב בפרק הכונס (ב"ק ס') ליבה וליבתו הרוח דפטור, ובפרק כיצד הרגל (שם כ"ג) שיסה בו כלב או נחש פטור וכל אילו פטורין משום דהוי גרמא בנזקין. ודינא דגרמי הוא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתיאש המנה ולא גדרה חייב באחריותו וכן דן את הדין חייב את הזכאי דמחייב ר' מאיר אפילו לא נשא ונתן ביד וכן מראה דינר לשולחני וכן שורף שטרותיו של חבירו וכן המוכר שטר חוב ומחלו וכן אחוי אחוויי, לשון תו' משנש בפרק לא יחפור, ע"כ הגה"ה — וכן בפרק הגוזל קמא (שם צ"ח) מסקינן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר דדינא דגרמי הוא ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים כך וכך היה כתוב ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות, המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ונתחייב המוחל לשלם מה שקבל ולא יותר אפילו לר' מאיר דדאין דינא דגרמי, כך פסק רב שלום גאון וכן מוכיח גבי קרובתיה דרב נחמן בפרק הכותב (כתובות פ"ו). — הגה"ה, מעשה בימי ר' אליעזר שאחד הקנה לחבירו מלוה של י"ח זקוקין ואמרו הרבנים ממילאן שהיה יכול זה המקנה למוחלן כדשמואל ורבינו אליעזר אומר שאני התם דאין קנוי לו מן המלוה אלא בשטר דכל זמן שהלוה חייב למלוה יכול זה שלקח השטר לכופו ללוה שיתן לו המלוה להיות גובה ממנו כל מה שהיה חייב לו ולהכי כשימחול המלוה ללוה בטל השטר שהרי הלוקח לא קנה במשיכת השטר אלא השעבוד כל זמן שהוא ומשום הכי חשיב ליה גורם לממון במה שמחל אבל אם הקנה לו מלוה עצמו כגון מטלטלי אגב מקרקעי בחליפין בהא לא אמר שמואל דמחיל, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' רי"ט).
<h2>דף כז:</h2>
הגה"ה, יש הכאות רבות שיש בהן בזוי וצער מעט ואין בהן נזק וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובין וכל המכה חבירו הכאה מהם משלם אותו הממון הקצוב הוא דמי הצער ושבת [והריפוי] ובשת בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך לרפואה כזה הוא משלם. וכמה הוא משלם הבועט חבירו ברגל משלם ה' סלעים הכהו בארכבותיו משלם ג' סלעים קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם י"ג סלעין תקע בכפו נותן לו סלע סטרו על פניו משלם (ה') [חמשים] סלעין סטרו כלאחר יד משלם ק' סלעין וכן אם צירם באזנו או תלש בשערו או רקק והגיע בבשרו הרוק או העביר טלתו מעליו ופרע ראש האשה משלם מאה סלעים (וכמה) [וכזה] הוא משלם על כל מעשה ומעשה, כיצד הרי שבעט בחבירו ד' בעיטות אפילו זו אחר זו משלם עשרים סלעים סטרו על פניו ב' סטירות משלם מאה סלעים ושמין בכל אילו הסלעים מכסף ארץ ישראל באותו הזמן שהיה בכל סלע חצי דינר כסף וג' דינרים ומחצה נחושת לפיכך מי שנתחייב בהכאות אילו לשלם ק' סלעים הרי זה משלם י"ב סלעים ומחצה כסף נקי במה דברים אמורים במכובד אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלה הדברים וכיוצא בהן אינו נוטל אלא לפי מה שהוא ראוי לו וכגון שיראו הדיינים שהוא ראוי ליטול לפי שיש בני אדם (כשרים) [כעורים] שאינם מקפידים על בשתם וכל היום מבזים אותם דרך ביזוי דרך שחוק וקלות ראש או כדי ליטול פרוטה מן הלצים המשחקים עמהם, עכ"ל המיימון (הלכות חובל ומזיק פ"ג הל' י"א), ע"כ הגה"ה.
<h2>דף כח.</h2>
תנן בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ט) מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדיהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן (וזוכה) [וזכו בה] וזה שנטל לא זכה בו.
<h2>דף כח:</h2>
כל המניח תקלה ברשות הרבים כגון אבנו סכינו או משאו תבנו וקשו וכיוצא בהן והוזק בהן בין אדם בין בהמה חייב נזק שלם בין שהפקיר התקלה בין לא הפקירה דהלכה כר' יוחנן דאמר מפקיר (נכסיו) [נזקיו] חייב והלכה כשמואל דאמר כולן מבורו למדנו ואם הוזקו בו כלים פטור. פרק ג' (כ"ז ע"ב) המניח הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כשהם מהלכין ואם הוזק בה בעל הכד חייב בניזקין. עוד שם (ל' ע"א) השופך מים ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בנזקין ואם טנפו כליו פטור. ותניא (שם) כל אילו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להם רשות בימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות אם הזיקו חייב לשלם, המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים וגדר שנפל ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקין אמר ר' יוחנן ל"ש אלא במפרחים חוץ לגדר לצד רשות הרבים אבל אם צמצם אותם בתוך רשותו פטור. החסיד ישמור שלא יזיק לא הוא ולא ממונו לאדם. תניא בפרק ה' (נ' ע"ב) לא יסקול אדם אבנים מרשותו לרשות הרבים.
<h2>דף ל.</h2>
כל המניח תקלה ברשות הרבים כגון אבנו סכינו או משאו תבנו וקשו וכיוצא בהן והוזק בהן בין אדם בין בהמה חייב נזק שלם בין שהפקיר התקלה בין לא הפקירה דהלכה כר' יוחנן דאמר מפקיר (נכסיו) [נזקיו] חייב והלכה כשמואל דאמר כולן מבורו למדנו ואם הוזקו בו כלים פטור. פרק ג' (כ"ז ע"ב) המניח הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כשהם מהלכין ואם הוזק בה בעל הכד חייב בניזקין. עוד שם (ל' ע"א) השופך מים ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בנזקין ואם טנפו כליו פטור. ותניא (שם) כל אילו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להם רשות בימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות אם הזיקו חייב לשלם, המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים וגדר שנפל ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקין אמר ר' יוחנן ל"ש אלא במפרחים חוץ לגדר לצד רשות הרבים אבל אם צמצם אותם בתוך רשותו פטור. החסיד ישמור שלא יזיק לא הוא ולא ממונו לאדם. תניא בפרק ה' (נ' ע"ב) לא יסקול אדם אבנים מרשותו לרשות הרבים.
<h2>דף לב.</h2>
בפרק (המביא) [המניח] אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה שאומר שנים שהיו מהלכין בדרך אחד רץ ואחד מהלך והזיק אחד בחבירו שלא בכונה הוא חייב שהוא משנה ואם ערב שבת בין השמשות פטור שהוא רץ ברשות שלא תכנס שבת.
<h2>דף לג.</h2>
שור תם שהפסיד בשור תם (אחד) [אחר] שוה מאה וחזר זה האחרון והפסיד בראשון שוה ארבעים הרי בעל הראשון משלם לבעל האחרון ל' היו שניהם מועדין בעל הראשון משלם ס' היה הראשון מועד והאחרון תם בעל הראשון משלם שמונים הראשון תם והאחרון מועד בעל הראשון משלם עשרה.
בהמה שחבלה באדם בין בכונה בין שלא בכוונה אם תמה משלמת חצי נזק מגופה ואם מועד משלמת נזק שלם ופטור מן השבת ומן הבושת ומן הצער ומן הריפוי כדאי' פרק החובל (דף פ"ז).
<h2>דף לה:</h2>
מצות עשה לדון בדין תובע ונתבע שנאמר (שמות כ"ב) אשר יאמר כי הוא זה. כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואין לך מחוייב מן התורה חוץ מג' מי שהודה במקצת המטלטלין ומי שכפר בכל ועד אחד מכחישו והשומר. ויש נשבעין אחרים מדרבנן כגון הנשבעין ונוטלין והנשבעין בטענת ספק וכל השבועות שתקנו חכמים כולן כשל תורה בנקיטת חפץ. — הגה"ה, בדין הוא ליטול בשבועה דאורייתא להשביעו בחפץ וליקח ספר בידו ולהשביעו בשם אבל גאונים עקרוה מפני שגדול העונש ותקנו חרם ושבועה בלא נטילת חפץ ובלא הזכרת השם, לשון עץ חיים. וחרם במקום שבועה דרבנן כתקנת הגאונים, לשון עץ חיים. שבועה דאורייתא הנשבע לוקח ספר תורה בידו ואם הוא תלמיד חכם דיו בתפילין ויש אומרים אף בציצית, שבועת היסת אין לוקחין ספר תורה אך יהיה בארון, לשון פסקי אבן הראשה, ע"כ הגה"ה. — ועכשיו נהגו בכל בית דין להשביע שבועת היסת אפילו אין דררא דממונא. — הג', ובשבועת היסת אין נקיטת חפץ אם יש עליו שבועה דאורייתא ודרבנן יש לדונו בחומרא ולישבע דאורייתא, ל' עץ חיים, עכ"ה. — האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא כ' והילך כלומר עדיין הן בידי שלא הוצאתים פסקו הגאונים הלכה כרב ששת (ב"מ ד') שהוא ככופר הכל ופטור משבועת התורה וכן פוסקים רבינו משה (הלכות טוען ונטען פ"א ה"ג) ור"י, ור"ת ובספר חפץ פוסקין דהילך חייב, וכן טענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף מדמי שעורין משבועת התורה אם לא תפס משלו כדמוכח פרק המניח (ב"ק ל"ה) ובזה תקנו חכמים שבועת היסת. מי שנתחייב שבועה מן התורה הרי זה נשבע ופטור ואינו רשאי להפך השבועה ואין הלכה כמר בר רב אשי (שבועות דף מ"א) דאמר מדאורייתא מהפכינן, כן כתוב (בתורה) בתשובת הגאונים ובסדר תנאים ואמוראים בכתב יד רב יוסף טוב עלם הלכה כמר בר רב אשי בכולי תלמוד בר ממיפך שבועה דפרק שבועת הדיינין. עוד מפרק הדיינין התם, בשבועה דאורייתא אם לא רצה לישבע מחתינן לנכסיה וגובין מהן כל מה שטען עליו חבירו אבל בשבועה דרבנן לא. מי שנתחייב שבועה מדרבנן כתב רבינו משה שאם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להפך השבועה (הלכות טוען ונטען פ"א ה"ו) והדין עמו כדאמרינן פרק קמא דבבא מציעא (דף ה') תקנתא לתקנתא לא עבדינן ואם תאמר והלא מהפכינן שבועה דרבנן ופירש רבינו משה תקנתא לתקנתא בעל כרחו של נתבע. — הגה"ה, פי' כגון מן הנשבעין ונוטלין ויש שם ודאי שתי תקנות בעל כרחו של נתבע לא עבדינן וכל שכן שאין מהפכינן שבועה שיש לישבע על טענת ספק של התובע, ע"כ הגה"ה. — אבל ברצון הנתבע מהפכינן ולפיכך אין לך שבועה להפיך אלא שבועת היסת בלבד וכן כתב רב היי ורבינו שמואל שמהפכינן שבועת היסת. הורה הרב ר' יוסף אב"ן מג"ש והר"י הלוי שגם מן הנשבעין ונוטלין שאם אמר התובע אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שתקנו לי חכמים לישבע וליטול אלא אמר הריני כשאר התובעים הרי משביע הנשבע היסת ואם רוצה להפכה על התובע אז ישבע התובע היסת ויטול או ילך לו.
אין מודה מקצת חייב שבועה מן התורה עד שיודה בפרוטה ויכפור בשתי כסף או יותר שהלכה כרב דאמר כך בפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ט) וכתב רבינו משה (הלכות טוען ונטען פ"ג ה"א) הוא חצי שעורה של כסף נקי ושתי כסף משקל ל"ב שעורין של כסף מזוקק ובירושלמי (שם פ"ו ה"א) אמר רב חנינא והוא שיהיה שוות ב' פרוטות ההודאה בפרוטה והכפירה בפרוטה אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו שצריך שתי כסף אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל אם אמר פרוטה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועד אחד מעיד שיש לו הרי זה נשבע שכל מקום ששניהם מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה. אין מודה מקצת חייב שבועה מן התורה עד שתהא ההודאה ממין הטענה כר' נתן בפרק המניח (ב"ק ל"ה). טענו ביריעה בת כ' אמה והודה לו ביריעה בת י' אמה הרי זה נשבע מפני שיכול לחתכה ולעמוד על יו"ד וכל כיוצא כזה. אמר שמואל (שבועת מ') טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן חייב וכן הלכה.
<h2>דף מד:</h2>
בהמה שחבלה באדם בין בכונה בין שלא בכוונה אם תמה משלמת חצי נזק מגופה ואם מועד משלמת נזק שלם ופטור מן השבת ומן הבושת ומן הצער ומן הריפוי כדאי' פרק החובל (דף פ"ז).
שור של הפקר שנגח וקודם שיתפוס אותו הניזק עמד אחד וזוכה בו הרי זה פטור.
<h2>דף מה.</h2>
בפרק ד' אמרינן המוסר בהמתו לשומר חינם או לנושא שכר והשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה השומר חייב במה דברים אמורים בזמן שלא שמרוה כלל אבל שמרוה שמירה פחותה אם שומר חינם הוא פטור ושאר השומרים חייבין אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה השומרים פטורין והבעלים חייבין.
<h2>דף מה:</h2>
עוד שם שור שקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי בדלת שיכול לעמוד ברוח מצויה ויצא והזיק תם משלם חצי נזק ומועד פטור שנאמר לא ישמרינו בעליו וזה שמרו וכן אם הזיק בדבר שהוא מועד מתחילתו כגון שן ורגל.
<h2>דף מו.</h2>
בפרק ה', שור שנגח פרה מעוברת ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה (ילדה) הפילה או מחמת הנגיחה הפילה משלם דמי הפרה ואינו משלם דמי הולד דהלכה כחכמים דאמרו המוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא וכן פסק ר"י ורב אלפס ואין הלכה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין.
<h2>דף מח.</h2>
אדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק פטור עד שיתכוין להזיק.
<h2>דף מח:</h2>
שמואל פוסק בפרק (המניח) [ה'] כרבי שאומר שהמכניס פירות או קדירות לחצר בעל הבית והזיקתו בהמתו של בעל הבית פטור עד שיקבל עליו לשמרן והלכה כמותו.
<h2>דף מט:</h2>
לדון בנזקי בור. כי יפתח איש בור ל"ש בור ברשות הרבים ול"ש בור ברשות היחיד אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו וחופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים ולא יכסנו ונפל שמה [שור או חמור] או שום בהמה חיה ועוף ומת בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו נזק שלם מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה, (נ"ב ע"א) נפל לתוכה שור וכיליו ונשברו חמורו וכלים ונקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים כסהו כראוי אע"פ שהתליע מתוכו ונפל לתוכו שור ומת פטור. (בפ"ב) [בפ"ה] (נ"א ע"א) החופר בור ט' ובא חבירו והשלימו לי' האחרון חייב ותניא (י"א ע"ב) אחרים אומרים שעל בעל הבור להעלות הבהמה מן הבור, בפרק ה' (נ' ע"ב) אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין שיש בה כדי להמית י' טפחים חייב אין י' טפחים ונפל שם שור פטור אם מת ואם הוזק(ו) בו חייב בעל הבור נזק שלם ואם נפל בו אדם ומת פטור אבל הוזק בו אדם חייב נזק שלם. הלכה שמואל שאומר שם בור שחייבה עליו תורה אפילו לא מתה הבהמה כי אם מהבלו ואין צריך לומר מחבטו. לפיכך אם היה הבור עמוק (מרחבו) [כרחבו] אין בו הבל ואם [לא] נחבטה הבהמה כגון שהיה שם ספוגין של צמר ומתה [הבהמה] פטור, עשה תל גבוה י' ברשות הרבים ונחבטה בו הבהמה ומתה חייב לשלם ואם היה פחות מי' פטור על המיתה וחייב על הנזקין. (נ"ד ע"ב) אמר רבא שור שהוא חרש או שוטה או קטן או סומא או שנפל בלילה זה הוא שור האמור בתורה שחייב בעל הבור על מיתתו אבל אם הוא פקח ונפל שם ביום ומת פטור שזהו כמו אונס ואומר ר"י (דף כ"ז ד"ה לפי שאין) שאפילו מנזקי שור פקח ביום פטור לפי ששור תמיד עיניו למטה ומתבונן בהליכתו יותר מאדם.
<h2>דף נ.</h2>
בפרק חזקת הבתים (ב"ב ס') שנינו אין עושין חלל תחת רשות הרבים ואע"פ שהעגלה יכולה להלוך על גביהן והיא טעונה אבנים שמא תפחת התקרה מלמטה שלא מדעתו, החופר בור לצרכי הרבים פטור ומותר. בפרק חזקת הבתים (שם) שנינו [אין] מוציאין זיזות וגזוזטראות לרשות הרבים הם ראשי קורות ופירש גאון אלא אם כן היה למעלה מגמל ורוכבו והוא שלא יאפיל הדרך של בני רשות הרבים ואם רוצה כונס בתוך שלו ומוציא כנס ולא הוציא הרי זה מוציא כל זמן שירצה אבל אינו יכול להחזיר כתליו למקומם לעולם כדר' יוחנן שמצר שהחזקו בו רבים אסור לקלקלו, לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות יוצאין לרשות הרבים הרי זו בחזקתה אם נפלה חוזר ובונה אותה כמו שהיתה כן המסקנא שם, ואילן שהיה נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהיה גמל ורכבו עובר תחתיו.
<h2>דף נד:</h2>
לדון בנזקי בור. כי יפתח איש בור ל"ש בור ברשות הרבים ול"ש בור ברשות היחיד אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו וחופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים ולא יכסנו ונפל שמה [שור או חמור] או שום בהמה חיה ועוף ומת בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו נזק שלם מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה, (נ"ב ע"א) נפל לתוכה שור וכיליו ונשברו חמורו וכלים ונקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים כסהו כראוי אע"פ שהתליע מתוכו ונפל לתוכו שור ומת פטור. (בפ"ב) [בפ"ה] (נ"א ע"א) החופר בור ט' ובא חבירו והשלימו לי' האחרון חייב ותניא (י"א ע"ב) אחרים אומרים שעל בעל הבור להעלות הבהמה מן הבור, בפרק ה' (נ' ע"ב) אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין שיש בה כדי להמית י' טפחים חייב אין י' טפחים ונפל שם שור פטור אם מת ואם הוזק(ו) בו חייב בעל הבור נזק שלם ואם נפל בו אדם ומת פטור אבל הוזק בו אדם חייב נזק שלם. הלכה שמואל שאומר שם בור שחייבה עליו תורה אפילו לא מתה הבהמה כי אם מהבלו ואין צריך לומר מחבטו. לפיכך אם היה הבור עמוק (מרחבו) [כרחבו] אין בו הבל ואם [לא] נחבטה הבהמה כגון שהיה שם ספוגין של צמר ומתה [הבהמה] פטור, עשה תל גבוה י' ברשות הרבים ונחבטה בו הבהמה ומתה חייב לשלם ואם היה פחות מי' פטור על המיתה וחייב על הנזקין. (נ"ד ע"ב) אמר רבא שור שהוא חרש או שוטה או קטן או סומא או שנפל בלילה זה הוא שור האמור בתורה שחייב בעל הבור על מיתתו אבל אם הוא פקח ונפל שם ביום ומת פטור שזהו כמו אונס ואומר ר"י (דף כ"ז ד"ה לפי שאין) שאפילו מנזקי שור פקח ביום פטור לפי ששור תמיד עיניו למטה ומתבונן בהליכתו יותר מאדם.
<h2>דף נה:</h2>
בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) המטמא טהרותיו של חבירו והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב מדרבנן. בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ג) מסקינן דגרמא בנזקין פטור אבל אסור ודינא דגרמי חייב כר' מאיר (ב"ק צ"ח) וצריך לחלק מה בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין וחילק ר"י (ב"ב שם ד"ה זאת) דדינא דגרמי הוי במקום שהוא בעצמו עשה ההזק לממון חבירו ולשון אחר פירש במקום שבשעת מעשה עשה ההזק ואי אפשר לישב לשתי לשונות את כלם כשתדקדק ההלכות, ועוד כי טהר את הטמא וערבן בעל הבית עם פירותיו (בכורות כ"ח ע"ב) לא יתחייב שם דהוא עצמו (כמו) [אינו] מזיק ממון חבירו וכן בשעת מעשה אין הזק בא, לכך נראה לר"י ב"ר אברהם שהואיל ודינא דגרמי חייב מטעם קנס כדמוכח בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ז) יש לומר הזק המצוי ורגיל לבוא אם לא שקנסו אותו חכמים על כך שייך דינא דגרמי — הגה"ה, עוד יש ענין אחר בגרמי בנזקין דפליגי בה ר' שמעון ורבנן (ב"ק צ"ח) הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח ר' שמעון מחייב וחכמים פוטרין ר' שמעון מחייב דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי כיון שהדבר עצמו שהוא גוזל הוא ממון אע"ג דפליג(י א"ר) [אר'] מאיר דאית ליה דינא דגרמי הכא כיון דגופו ממון מה שהוא גוזל והוי דבר הגורם לממון חייב ורבנן פטרי משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' מאיר נמי דמחמיר בדינא דגרמי יכול לסבור בדבר הגורם לממון כרבנן דר' שמעון דלאו כממון דמי ולא קאמר ר' מאיר (לטעמא) [לטעמיה ד]דאין דינא דגרמי ומשמע התם דמשום דינא דמחייב ר' מאיר ליכא לחיובי התם אע"ג דבעיקרי' ממון הוה ליה לאחמורי טפי כדמשמע בהגוזל עצים, והיינו טעמא דאיכא למימר שיותר מחמיר ר' מאיר בשורף שטרותיו אע"ג דאין עיקרו ממון ממה שיחמיר בשורף חמץ הנגזל בפסח לפי שהשטרות חשובין יותר שיש להם דמים וראויין למכור ושוין הרבה לכל אדם אבל חמץ בפסח אין ראוי למכור ואין שוה כלום רק לגזלן לבדו שיכול לפטור בו את עצמו ולומר לנגזל הרי שלך לפניך, עכ"ל תו' שנ"ש פרק זה בורר, ע"כ הגה"ה.
בפרק ב' דנזיקין (ב"ק כ"ו) אמר רבה הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היו תחתיו כלום וקדם אחר ושברו במקל פטור וכלי שבור שובר וכן כל כיוצא בזה. — הגה"ה, בפרק שור שנגח את הפרה (שם מ"ז) תנן הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואמר רבא לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור. והנותן סם המות לפני בהמות חברו דפטור מדיני [אדם] והדתנן בפרק הכונס (שם נ"ו) השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן וכל הנהו דקחשיב בגמרא בריש הכונס שפטורים מדיני אדם כגון פורץ גדר לפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו לפני הדליקה והמבעית את חבירו דאמר בקידושין (דף כ"ד) תקע באזנו וחרשו פטור מאי טעמא איהו דאבעית אנפשיה. עוד כתוב בפרק הכונס (ב"ק ס') ליבה וליבתו הרוח דפטור, ובפרק כיצד הרגל (שם כ"ג) שיסה בו כלב או נחש פטור וכל אילו פטורין משום דהוי גרמא בנזקין. ודינא דגרמי הוא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתיאש המנה ולא גדרה חייב באחריותו וכן דן את הדין חייב את הזכאי דמחייב ר' מאיר אפילו לא נשא ונתן ביד וכן מראה דינר לשולחני וכן שורף שטרותיו של חבירו וכן המוכר שטר חוב ומחלו וכן אחוי אחוויי, לשון תו' משנש בפרק לא יחפור, ע"כ הגה"ה — וכן בפרק הגוזל קמא (שם צ"ח) מסקינן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר דדינא דגרמי הוא ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים כך וכך היה כתוב ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות, המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ונתחייב המוחל לשלם מה שקבל ולא יותר אפילו לר' מאיר דדאין דינא דגרמי, כך פסק רב שלום גאון וכן מוכיח גבי קרובתיה דרב נחמן בפרק הכותב (כתובות פ"ו). — הגה"ה, מעשה בימי ר' אליעזר שאחד הקנה לחבירו מלוה של י"ח זקוקין ואמרו הרבנים ממילאן שהיה יכול זה המקנה למוחלן כדשמואל ורבינו אליעזר אומר שאני התם דאין קנוי לו מן המלוה אלא בשטר דכל זמן שהלוה חייב למלוה יכול זה שלקח השטר לכופו ללוה שיתן לו המלוה להיות גובה ממנו כל מה שהיה חייב לו ולהכי כשימחול המלוה ללוה בטל השטר שהרי הלוקח לא קנה במשיכת השטר אלא השעבוד כל זמן שהוא ומשום הכי חשיב ליה גורם לממון במה שמחל אבל אם הקנה לו מלוה עצמו כגון מטלטלי אגב מקרקעי בחליפין בהא לא אמר שמואל דמחיל, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' רי"ט).
<h2>דף נו.</h2>
השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואם מסר להם שלהבת ריש לקיש אמר חייב שמעשיו גרמו לו והלכה כמותו, הכופף קמתו של חבירו עד שתדליק אם אין האש מגעת לה אלא ברוח שאינה מצויה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כל זה בפרק הכונס (נ"ו ע"א).
<h2>דף נז.</h2>
הפיקדון והאבידה אמרינן בהגוזל בתרא (דף קי"ח) לא ניתנין ליתבע אלא במקומן כיצד הפקיד אליו בכזיב אינו רשאי לתובעו בעכו ואם החזיר לו פקדונו מקבלין ממנו הפקיד אצלו בישוב והביא לו פקדונו במדבר אינו מקבלו ממנו אלא אומר הרי הוא באחריותך עד שתחזיריהו לי. מעשה בא לפני הר' אליעזר דאיהו מאוקשינפורט מבחור אחד שהפקיד טבעת לחברו ובא הנפקד והחזיר הטבעת לפני המפקיד על גבי טבלא אחת בשעה שמפקיד מנה מעותיו על אותה טבלא והפסיד הטבעת ובא מעשה לפני רבינו ופסק הדין כיון שהנפקד החזיר לו למקום שיראנה המפקיד דפטור והביא ראיה מהא דקאמרינן בהגוזל בתרא (שם) הגוזל את חברו או שלוה המנו או שהפקיד לו ביישוב לא יחזיר לו במדבר בעל כרחו אלא לדעתו אבל בישוב יחזיר לו בעל כרחו דאם לא כן אמאי קתני במדבר אפילו בישוב נמי לא יחזיר אלא שמע מינה בישוב יחזיר לו בעל כרחו ובכדי שיראנה המפקיד כדאמרינן פרק הכונס (דף נ"ז) איתיביה רב יוסף לרבה החזירה למקום שיראנה אינו חייב ליטפל בו הנפקד וטעמא משום דמסולק הימנו, נגנבה או אבדה אינו חייב באחריותו דעל המפקיד לשמור את שלו, לשון תו'. אדם התובע לחבירו הלואה הוא יכול לתובעו אפילו במדבר או אפילו חוץ לישוב אבל פקדון אינו יכול לתובעו אלא במקום שהפקידו בידו כמו כן אינו יכול לשלם אלא במקום המשתמר, עכ"ל עץ חיים עכ"ה. המפקיד אצל חבירו והלך בעל הפקדון למדינת הים והרי השומר רוצה לפרוש מן היבשה לים או לצאת בשיירה יש אומרים שדינו אם בא השומר והביא הפקדון שבידו לבית דין שהוא נפטר מאחריות שמירתו וכתב רבינו משה כי הדין נותן שאין אוסרין השומר הזה במדינה זו מפני פקדון של זה שברח לו ואי איפשר לו להוליכו עמו שאם יארע לו אונס יהיה חייב באחריותו אלא ימסרינו ביד בית דין ובית דין מפקידין אותו ביד נאמן משום השבת אבידה לבעלים.
<h2>דף נח:</h2>
בפרק הכונס כל בהמה שהזיקה פירות מחוברין משערין מה שהזיקה [בששים] ומשלם בעל הבהמה או השומר כיצד אכלה בית סאה שמין לו ס' בית סאה באותה שדה כמה היה שוה וכמה הוא שוה עתה אחר שנפסדה בית סאה ומשלם השאר וכן אם אכלה קב או רובע אפילו קלח אחד שמין אותה בס'.
<h2>דף נט:</h2>
רב פסק שם כר' שמעון שאומר אם אכלה פירות גמורין שאינם צריכים לקרקע משלם דמי פירות גמורין בשוייהן דכל העומד לגוז כגזוז דמי.
השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואם מסר להם שלהבת ריש לקיש אמר חייב שמעשיו גרמו לו והלכה כמותו, הכופף קמתו של חבירו עד שתדליק אם אין האש מגעת לה אלא ברוח שאינה מצויה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כל זה בפרק הכונס (נ"ו ע"א).
<h2>דף סא.</h2>
עברה הדליקה נהר או שלולית של מים ורחבו ח' אמות פטור עברה גדר שהיא גבוה ד' אמות או דרך הרבים פטור, ותניא במה דברים אמורים באש הקודחות ויש גורסין הקולחות פי' שקלחה מתמר ועולה למעלה אבל בנכפפת שהרוח מטה אותה וכופה לצדדין והעצים מצויין שם אין לה שיעור אלא אפילו עברה אלף אמה חייב.
<h2>דף סא:</h2>
בפרק לא יחפור (ב"ב כ') הבית והעליה של שנים לא יעמיד התחתון תנור בתוך הבית אלא אם כן יש עליו ד' אמות גובה שלא תאחוז האור בתקרת המעזיבה היה מעמידו בעליה עד שיהיה תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה (טפחים) [טפח] ובשל נחתומין שמסיקין תמיד צריך בתנור מעזיבה ד' טפחים [ובכירה ג' טפחים] ואם הזיק משלם מה שהזיק וכן פסק רב אלפס שהלכה כחכמים שאומרים כן ולא כר' שמעון.
מצות עשה לדון בנזקי אש. המדליק אש בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו על ידי הקוצים שמצא ועל ידי כן אכלה הגדיש של חבירו או הקמה המחוברת לקרקע או שלחכה שדה החרושה וצריך לחרוש אותה פעם אחרת שלם ישלם לפי שלא שמר המבעיר גחלתו שלא תצא ותזיק נזק שלם, המדליק בתוך שלו והדליקה גדיש של חבירו משלם הגדיש הגלוי אבל אם היו בו כלים טמונין או אפילו מוריגין וכלי בקר שדרכן להטמין שם [לא] משלם, והמדליק בתוך הבירה משלם כל מה שבתוכה שכן דרך להניח בבתים ומסיק רב אשי שאפילו טענו כוס של כסף אך הוא אמיד לכך נשבע ונוטל מן המזיק דוקא בשבועה דהלכה כחכמים המדליק בתוך רשותו צריך להרחיק מסוף המיצר כדי שלא תעבר הדליקה לתוך שדה חבירו ופוסק כר' שמעון שאומר הכל לפי גבהה של דליקה ואם הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה פטור שזו (מכח) [מכת] שמים היא.
<h2>דף סב.</h2>
הגה"ה, השאיל מקום לחבירו להגדיש שעורים וחיפן בו חטים והדליק המשאיל את האש בתוך שלו והדליק הגדיש אינו משלם אלא שעורים אע"פ שראה החטין למעלה כיון דלא קבל אלא נטירותא דשעורים ונראה לי דמסתמא כך הדין בכל דבר אם הפקיד אצל שומר שכר או שומר חינם או השאיל טבעות זהב והמפקיד אמר שהאבנים חשובות היו בטבעות אינו משלם כי אם סתם טבעות דעלמא לפי שנטירותא דזהב קבל עליה נטירותא דאבנים טובות לא קביל עליה, וכן היה מעשה בראובן ששאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מערל אחד ואבד ראובן אותו סייף ושמעון היה שואל ממון גדול מאותו סייף שהערל שמשכנה לו היה שואל לו הון רב ואומר שחשובה היא שאין לה ערך ועוד יש לה לחש עליה שכל מקשה לילד יושם על כריסה ותלד מיד ופסק ה"ר שמואל מפלאייזא שראובן לא ישלם כי אם ערך סתם סייף דעלמא דנטירותא דסייף יקר כזה לא קיבל עליה והביא ראיה מההיא דהכונס הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא והלכה והזיקתו משלמת של זהב משום דאמר לה מאי הוה לך גביה דאזיקתו למה הזקת אותו והשלכת אותו לאור או למים פשעה בו משלמת של כסף דאמרה ליה נטירותא דכספא קבילית עלי דזהבא לא קבילית עלי אלמא אע"פ שפשעה בו אינה משלמת אלא של כסף וכל שכן הכא, עכ"ל, ע"כ הגה"ה.
המוסר ממון חבירו ביד אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו ואם מת גובין מן היורשין כשאר המזיקין בין שהיה אנס גוי בין שהיה אנס ישראל הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס אע"פ שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הראה בלבד במה דברים אמורים שהראה המוסר מעצמו דאמר רבא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ז) אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי, אבל אנסוהו גוים והראה ממון חבירו [פטור ואם נשא ונתן ביד חייב אף באונס וכן כתב רב אלפס (שם סי' רכ"ב) שמי שנוטל ממון חבירו] ומוליכו אל האנס אע"פ שנאנס חייב — הגה"ה, ומביא ראיה שאומר שם בפרק הגוזל מעשה באחד שהראה יינו של רב פנחס למלך שאנסוהו לכך אמר לו האנס עזרינו להביא עמנו כן עשה ובא לפני רב אשי ופטרו אמרו לו תלמידיו והתניא אם נשא ונתן ביד חייב אמר להו במה דברים אמורים כשלא העמיד האנס על הדבר הנאנס מתחילה אבל אם העמיד האנס על הממון מתחילה — פי' באונס שאנסוהו לכך מתחילה — אבד כל מה שיש לו וכאילו נשרף ואפילו הוליכו זה המוסר שהראה באונס פטור מלשלם, ועוד ראיה מדאיתביה רב כהנא לרב אשי אמר ליה האנס [הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול ענבים זה והושיט לו חייב אע"פ שעמד עליהם האנס] מתחילה ומתריץ במה דברים אמורים שהעמיד זה האשכול מצד הנהר לעבר אחד שאין האונס יכול ליטלן לכך חייב במושיט אע"פ שנאנס, ע"כ הגה"ה — מי שיש עליו עדים שמסר ממון בענין שראוי להתחייב ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר אומר כך וכך הפסידני [והמוסר] כפר במה שטען אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזוכה במה שתפס ואם לא תפס בעי אמימר בפרק הכונס (ב"ק ס"ב) עשו תקנת נגזל במסור לישבע וליטול אם לאו ונשאר בתיקו. ושוין רבינו שלמה ורבינו חננאל ורבינו משה שכמו שכל תיקו דאיסורא לחומרא מכל וכל כך כל תיקו דממונא לקולא מכל וכל ולא כדברי רב היי שפירש יחלוקו — הגה"ה, מסור שהודה שמסר חייב לשלם שכל הודאת איש מועלת לחייב עצמו חוץ ממודה בקנס כגון אנסתי ופתיתי וגנבתי דכפל וכיוצא בו שפטרם הכתוב מטעם מודה בקנס ה(ו)א בממון חייב והא דקיימא לן דאין אדם משים עצמו רשע רוצה לומר רשע דקרא אבל לחוב עצמו נאמן בין לשלם ממון בין לפסול עצמו בלא חובות אחרים כדאמרינן ביבמות בפרק החולץ (דף מ"ז) נאמן אתה לפסול עצמך כו', עכ"ל רבינו חב' ר' י' ז"ל, ע"כ הגה"ה — ור"י מקורביל היה מחייב איש שהלשין את חבירו או מסרו בידי גוים כל מה שמסר על ידו וכן אם שבר לו חותמות, עכ"ל.
הגורם הפסד לחבירו בלא הכרחה ישלם הכל אם יש עדים כמה הפסיד ואם אין עדים ישבע שכנגדו ויטול החצי ואם מפחיד לחבירו כגון שאמר איגזייה לדקלך ואשתכח דגזיז (ושרי) [ושדי] לא אמרינן דהוא גזייה דעביד אניש דגזים ולא עביד (שבועות מ"ו ע"א) ואם כן בדבור אין לחייב אם אדם מוסר ממון חבירו בפני עדים וממון אחר מעורב בו והמוסר לא נתכון רק לשונאו פטור מן הממון אחר הואיל ולא ידע שממון אחר היה שם אבל אם היה יודע אע"פ שלא נתכוון בו כי אם לאיש ריבו והאחר לא היה שונא לו מתמול שלשום חייב המסור מן השני אם מסור מכחישו מן ההפסד שלא הפסיד כל כך כמו שאומר הנמסר אז ודאי יחלוקו אבל אם לא ידע המסור כמה ההפסד ומודה הוא שמסרו ויודע הנמסר ישבע הנמסר ויטול הכל, עכ"ל עץ חיים. ע"כ הגה"ה.
פסק רבינו חננאל דהלכה כמאן דאמר (ב"ק קי"ט ע"א) ממון מסור אסור לאבדו ביד. כתוב בספר חפץ, אמר פלטוי ראש ישיבה מסור פסול לעדות ולא מבעיא מסור גמור אלא אדם מריב עם חבירו ואומר לו אלך ואמסור ממונך הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נחשב רשע ופסול לעדות והוא הדין לשבועה וכן נפסק דין מסור בשתי ישיבות וכן כתב בס"ג. כתב רבינו משה (הלכות חובל ומזיק פ"ח ה"ח) המוסר שאנסוהו להראות ולא להביא ונשא ונתן ביד אע"פ שהוא חייב לשלם אינו נקרא רשע אלא בן תשלומים הוא בלבד ומשביעין אותו כשאר הכשרים. — הגה"ה, אבל המסור שהראה מעצמו אין משביעין לא שבועת התורה ולא שבועת היסת מפני שהוא רשע, מימוני (שם), ע"כ הגה"ה.
מותר להרוג המסור בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאומר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי זה מתיר עצמו למיתה ומתרה בו ואם העיז פניו ואמר לא אלא אמסרינו מצוה להרגו כמו שמצינו בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ז) דרב כהנא שמטיה לקועיה דההוא מסור ואמר בראש השנה (דף י"ז) כי המסורות אין להם חלק לעולם הבא כתב רבינו משה (שם ה' י"א) שהמוסר שעשה אשר זמם נראה לי שאסור להרגו אלא אם כן הוחזק למסור ומעשים בכל יום בערי המערב להרוג המוסרים. הגה"ה, שהוחזקו למסור ממון ישראל ולמסור המוסרים ביד הגוים להכותם ולהרגם וכן כל המיצר לצבור ומצערו מותר למסרו ביד גוים ולהכותו ולאוסרו ולקנסו אבל מפני צער יחיד אסור למוסרו לא גופו ולא ממונו ואפילו היה רשע ובעל עבירות וכן פסק רב אלפס, ע"כ הגה"ה.
כל המזיק ממון חבירו ואינו יודע מה שהזיק הרי הניזק נשבע כתקנת חכמים ונוטל כמו הנגזל והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן כיצד לקח כיס חבירו והשליכו לים או לאור או שמסרו ביד אנס הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן או אמוד להפקידן אצלו ודרכו להניחו בכיס או כיוצא בזה, אבל אם אין דרכו להניחן בכלי זה פשע בעצמו כדמוכח פרק הכונס גבי מי מנחי אינשי מרגניתא בכספא או לא ובעיא זו לא הופשטא הילכך אי תפס אין מוציאין מידו. ידע המזיק שהכיס היו בו זהובים אבל אינו יודע כמה והניזק אומר אלף היה נוטל אלף בלא שבועה והוא שיהיה הניזק אמוד בכך שהרי זה המזיק חייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם.
<h2>דף עט.</h2>
גרסינן במרובה (ב"ק ע"ט) כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בשומרים ואין הלכה כרב הונא שאומר גבי שאילת קורדום לא ביקע בו לא קנאו. הגה"ה אלא הלכה כר' אליעזר דאומר כיון שמשך בו קנאו להתחייב באונסין לא שנא מלוה ולא שנא שאלה דתניא כוותיה דר' אליעזר בפרק השואל (ב"מ צ"ט) עכ"ה.
<h2>דף עט:</h2>
בפרק מרובה אמרו חכמים אסור לגדל חיה דקה ובהמה דקה בארץ ישראל במקום שדות וכרמים אלא ביערים ומגדלין בסוריא בכל מקום ולא כלב רע אלא אם כן יקשור בשלשלת של ברזל ובעיר הסמוכה על הספר ביום קושרו ובלילה מתירו אבל כלב שאינו רע מותר לגדל שדוקא לאלמנה אומר במסכת עבודה זרה (דף כ"ב) שאסור לגדל הכלב מפני החשד.
<h2>דף פג:</h2>
לדון בנזקי איש שהזיק את רעהו בין בגופו בין בממונו. איש שהכה את רעהו וחבל בו חייב ה' דברים נזק צער ריפוי שבת בושת, שבת הוא בטול מלאכתו מחמת החלי ריפוי הוא שכר הרופא נזק הוא שאם קטע יד חברו או רגלו רואין אותו כאילו עבד נמכר לשוק כמה היה יפה וכמה יפה עתה ומשלם דמי הפחת שהפחית מדמיו כמה הוא. הצער הכל לפי הניזק יש אדם שהוא רך ומעונג ביותר ובעל ממון ואילו יתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט ויש אדם בעל טורח ובעל כח ועני ומפני זהוב אחד מצטער צער הרבה ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין הצער. בפרק החובל (דף צ"א ע"א) מסיק שכשם שאומדין למיתה כן אומדין לנזקין כיצד היכה את חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור שנאמר באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק אבל חייב הוא בבשת לבד לפיכך צריכים העדים לידע באיזה דבר הזיק ומביאין הדבר שהזיק בו לבית דין ואם אבד אותו ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק ואנוס אני ונחבל אומר היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול, והברזל אין לו אומד אפילו מחט קטנה ראויה היא להמית ואין צריך לומר להזיק. גרסינן בירושלמי (פ"ח ה"א) החובל בחבירו חבל שהוא ראוי לשלם הה' דברים כולם משלם ה' הזיקו הזק שאין בו אלא ד' דברים משלם ד' ג' משלם ג' ב' משלם ב' אחד משלם אחד כיצד קטע יד או רגל או אצבע מהן או שסימא את עינו משלם ה' דברים הכהו על ידו וצמתה [ו]סופו לחזור על עינו ומרדה וסופו לחזור משלם ד' צער ריפוי שבת ובשת על ראשו וצבתה נותן לו ג' צער ריפוי בשת ואם הכהו במקום שאינו נראה כגון בגבו שאין לו שם בשת משלם שנים צער וריפוי. הכהו במטפחת שבידו או (בשוט) [בשטר] וכיוצא באילו נותן אחת והוא הבושת בלבד, ובפרק החובל מפרש שאם כואו בשפוד או במסמר על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה ולא מעכב מלאכה משלם הצער בלבד, ואם השקהו סם או סכו לרפאות מכתו ושינה מראה עורו משלם לו ריפוי לבד עד שיחזור מראהו כמו שהיה, אסרו בחדר נותן לו דמי השבת לבד וכן כל כיוצא באילו, המבעית את חבירו וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והוא שלא נגע בו אבל אחזו ועשה לו הדברים האלה חייב בתשלומין כיצד משערין הריפוי אומדין בכמה ימים יתרפא זה החלי וכמה צריך ונותן לו מיד ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו ודבר זה תקנה הוא למזיק, וכן השבת אומדין אותו ונותן לו מיד ואם היה מתגלגל בחלי והולך ויורד בו החולי יותר על מה שאמדוהו [אינו מוסיף לו כלום, וכן אם הבריא מיד אין פוחתין לו ממה שאמדוהו].
<h2>דף פד.</h2>
אמר רב יהודה (לפנינו אי' רבא) נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל ובחוצה לארץ ומסקינן שאינו מדבר בנזקי קרן שהרי פסקנו בפ"ק (דף ט"ו) שחצי נזק הוא קנס ומחמת כן אומר רבא אין מועד בבבל מאחר שאינו מתחייב בנגיחות' ראשונות אלא מדבר בנזקי שן ורגל שהן מועדין מתחלתן והיזקן מצוי אבל בנזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל ובחוצה לארץ. אומר במסקנא כי עבדינן שליחותיהו במלתא דשכיח ויש בה חסרון כיס אבל בדבר המצוי [ואין] בה חסרון כיס כגון בושת ודבר שאינו מצוי ויש בה חסרון כיס כגון נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין אנו עושין שליחותן. כתב רב אלפס מנהג שתי ישיבות שאע"פ שאין גובין קנס מנדין אותו עד דמפייס לבעל דינו ואם נתן לו שיעור הראוי לו ליתן מתירין את נדויו מיד בין נתפייס בין לא נתפייס — הגה"ה, ואינו נראה לר"י דהאי לנקטין בנכסי' דלישבקיה לגלימיה הוא ואמר נמי (לעיל ט"ו ע"ב) גבי שונרא דאכל אימרי משמתינן ליה עד דליסלק היזיקא אבל (משלם) [משום] תשלומין לא משמתינן ליה, לשון תו', ע"כ הגה"ה.
<h2>דף פו:</h2>
כיצד משערין הבשת הכל לפי המבייש והמתבייש אינו דומה מתבייש מן הקטן למתבייש מן הגדול ומכובד שביישו אדם נקלה בשתו מרובה והמבייש את הישן חייב בבושת והמבייש את השוטה פטור, והמבייש את החרש חייב, המבייש את הגר או את העבד חייב, המבייש את הקטן אם כשמכלימים אותו נכלם חייב ואם אינו נכלם פטור מכל מקום אינו דומה מבייש את הקטן למבייש את הגדול, (ומכובד שביישו אדם נקלה בשתו מרובה והמבייש) ולא מבייש חרש למבייש פקח, ואינו חייב על הבשת עד שיכוין אבל המבייש את חבירו שלא בכוונה פטור לפיכך ישן וכיוצא בו שבייש פטור וכולן משלם מן העליה כדין כל המזיקין.
<h2>דף פז.</h2>
בהמה שחבלה באדם בין בכונה בין שלא בכוונה אם תמה משלמת חצי נזק מגופה ואם מועד משלמת נזק שלם ופטור מן השבת ומן הבושת ומן הצער ומן הריפוי כדאי' פרק החובל (דף פ"ז).
שלושה דינין האמורין בתורה בד' שומרים אינו אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט מכאן אמרו חכמים העבדים והקרקעות והשטרות [וההקדשות] שומר חנם שלהן אין נשבעין נושא שכר והשוכר אינן חייב לשלם ואם קנו מידו חייב באחריותו אפס חכמים תקנו שנשבעין שבועות שומרין על ההקדשות שהוא כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות. פסקו הגאונים שבצרפת שכמו שנושא שכר אינו משלם בחיוב שלו בגניבה ואבידה כך שומר חנם אינו משלם בחיוב שלו דהיינו פשיעה ושומר שכר אינו נשבע שנאנסה ושומר חנם אינו משלם בפשיעה וכן בהחובל (ב"ק צ"ג) גבי ארנקי של צדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף בהדיה ההוא [גברא] פשע בה אתו גנבי וגנבוה ובא למפטריה משום דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים משמע שאותן שמעטיה מכח המקרא אפילו מפשיעה נמעטו להפטר אבל רבינו משה פסק (הלכות שכירות פ"ב, ה"ג) שכל פושע (מריק) [מזיק] הוא וחייב לשלם. — הגה"ה, אם שוכר אדם סוס מחבירו וחבל בו אפילו שבת לא מחייב וחייב שבועה שלא פשע ואם שוכר סוס מחבירו ונתקלקל הסוס בידו חייב לשלם פחת דמיו לפי שעת הקלקול ועיין בפרק השולח בגיטין (מ"ב ע"ב) ונפסק הלכה למעשה באחד ששכר סוס מחבירו וקלקלו עד שנתבטל ממלאכתו הרבה ופטרוהו והראו בפרק השולח שאינו משלם על השור שבת גם הורה רי"ץ בדבר אך הקדוש מדרוייש היה רוצה לחייבו ואמר דלא פטרינן שבת אלא במזיק אבל בד' שומרים לא אבל רי"ץ [סבר] דמזיק וד' שומרים שוים ננהו ותופסים עיקר דברי רי"ץ עכ"ל תוספות עכ"ה.
רבינו חיים ובית דינו פטרו אדם שהזיק סוסו של חבירו בנזק שסופו לחזור שאין זה נזק שיהא חייב לשלם אלא ימתין עד שיתרפא והמזיק לא יתן לא שבת ולא ריפוי ולא מזונות בימי בטולו וטעמא דכי היכי דשור פטור מד' דברים דדרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וכן נדרוש איש בעמיתו ולא איש בשור ולא מבעיא שלא בכוונה כגון איקלויי"ר אלא אפילו הזיקו בידם ובמתכוין שמכהו בסכין מכה שסופה להתרפות ואפילו יושב הבעל בטל עם סוסו פטור מן השבת דהוי כמו הכהו על ידו וצמתה וסופו לחזור שאינו מחוייב, ור"י הקפיד על זה שמא יקניט האחד חבירו וילך ויזיק בהמותיו נזק שסופו לחזור אחר ימים רבים ויפטר ונראה לו דמה שאנו פוטרין דאזיק שור מן השבת היינו דווקא השבת כגון שהסגירו בבית ובטלו ממלאכתו אבל לא הזיקו שאם הזיקו לעולם חייב (את) [אף] סופו לחזור, ורבינו יחיאל מפרי"ש היה תופס הלכה למעשה כרבינו חיים כהן, עכ"ל התוס' נפסק, ע"כ הגה"ה.
החובל באשת איש השבת והריפוי לבעלה והצער שלה והבשת והנזק אם בגלוי הוא השליש שלה והשני שלישי לבעל ואם בסתר הוא הנזק השליש [לבעל] ושני שלישי לאשה, של בעל נותנין לו מיד ושל אשה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירותיה ואם חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד נזק וצער ובשת והכל שלה ואין לבעל בהן פירות ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת וכזה הורו הגאונים והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חליה. (ב"ק פ"ז) החובל בבניו הגדולים אם אינם סמוכין על שולחנו נותן להן מיד ואם חבלו בהן אחרים בגדולים יתן להם מיד ובקטנים ילקח בהן קרקע ואוכלין כשיגדלו. שנינו שם חרש שוטה וקטן ואשה ועבד פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורים אפילו נתפקח החרש והגדיל הקטן ונשתפה השוטה אין חייבין לשלם אבל עבד ואשה משלמין לאחר זמן אם נתגרשה האשה או נתארמלה או נשתחרר העבד — הגה"ה, אמר רב צמח גאון שאשה שחבלה באיש או באשה בעלה מכה אותה מכת מרדות שלא תהא רגילה בכך, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף צ.</h2>
הגה"ה, יש הכאות רבות שיש בהן בזוי וצער מעט ואין בהן נזק וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובין וכל המכה חבירו הכאה מהם משלם אותו הממון הקצוב הוא דמי הצער ושבת [והריפוי] ובשת בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך לרפואה כזה הוא משלם. וכמה הוא משלם הבועט חבירו ברגל משלם ה' סלעים הכהו בארכבותיו משלם ג' סלעים קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם י"ג סלעין תקע בכפו נותן לו סלע סטרו על פניו משלם (ה') [חמשים] סלעין סטרו כלאחר יד משלם ק' סלעין וכן אם צירם באזנו או תלש בשערו או רקק והגיע בבשרו הרוק או העביר טלתו מעליו ופרע ראש האשה משלם מאה סלעים (וכמה) [וכזה] הוא משלם על כל מעשה ומעשה, כיצד הרי שבעט בחבירו ד' בעיטות אפילו זו אחר זו משלם עשרים סלעים סטרו על פניו ב' סטירות משלם מאה סלעים ושמין בכל אילו הסלעים מכסף ארץ ישראל באותו הזמן שהיה בכל סלע חצי דינר כסף וג' דינרים ומחצה נחושת לפיכך מי שנתחייב בהכאות אילו לשלם ק' סלעים הרי זה משלם י"ב סלעים ומחצה כסף נקי במה דברים אמורים במכובד אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלה הדברים וכיוצא בהן אינו נוטל אלא לפי מה שהוא ראוי לו וכגון שיראו הדיינים שהוא ראוי ליטול לפי שיש בני אדם (כשרים) [כעורים] שאינם מקפידים על בשתם וכל היום מבזים אותם דרך ביזוי דרך שחוק וקלות ראש או כדי ליטול פרוטה מן הלצים המשחקים עמהם, עכ"ל המיימון (הלכות חובל ומזיק פ"ג הל' י"א), ע"כ הגה"ה.
הכהו כלאחר יד או תלש בשערו או העביר טליתו ממנו או פרע ראש האשה או רקק והגיע לו הרוק נותן לו דמי בושתו ארבע מאות זוז — פ"ה, הכה אותו שלא כלאחר יד סטרו לו נותן לו מאה זוז אמר רב פפא לא שנו אלא שרקק בו אבל בבגדו לא משום ר' יוסי אמרו זאת אומרת ביישו בדברים פטור — הגה"ה, כתב רב נחשון ריש מתיבתא כל המערי' המריב עם חבירו ואמר איני מקבל ממך שבועה אפילו גדול כמשה רבינו מלקין אותו משום בזיון, עכ"ל, ע"כ הגה"ה — גרסינן בירושלמי (ב"ק פ"ט ה"ז) בשם ריש לקיש המבייש תלמיד חכם אף בדברים נותן לו בשת שלם ואומר שם מעשה באחד (דאיפקיד) [דאיקפיד] ליה לר' חנינא אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה ליטרא של זהב. כתב רבינו משה בן מיימון (הל' חובל ומזיק פ"ג ה"ז) כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכם אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל ל"ה דינרים של זהב שהוא משקל ט' סלעים פחות רביע. וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ ומעשים היו אצלינו כבר בספרד, ויש תלמידי חכמים מוחלין על זה וכן נאה להם ויש תובעין ועושין פשרה ביניהם אבל הדיינים אומרים למבייש חייב אתה ליטרא של זהב, עכ"ד. אע"פ שהמבייש שאר העם פטור מתשלומין מכל מקום עון גדול הוא שהרי אפילו בלשון תוכחה נצטוינו שלא לבייש שנאמר (ויקרא יט) הוכח תוכיח את עמיתיך ולא תשא עליו חטא. עוד שנינו בפרק החובל התוקע לחבירו נותן לו סלע פירש רש"י הכהו בכפו על אזנו נותן לו סלע דמי בושתו מלבד נזק צער ריפוי אם ישנם שם ואיכא דאמרי תוקע ממש ומסיק רב יהודה שכל כסף האמור בתורה כסף צרוף ושל דבריהם כסף מדינה וסלע מדינה יש בו שלשה דינרים וחצי נחשת וחצי דינר כסף נמצא שהוא שמינית שבסלע צורי. ואומר רבינו דדוקא במקום שהזכירו סלע אבל מנה וזוז אינן של מדינה.
<h2>דף צ:</h2>
אסור לחבול בין בעצמו בין בחבירו אלא כל המכה בין אדם כשר בין גדול בין קטן בין איש בין אשה דרך ביזיון עובר בלאו שנאמר (דברים כ"ה) לא יוסיף אם הזהיר על החוטא קל וחומר לצדיק ואפילו בהרמת יד נקרא רשע. ובפרק אלו נערות (כתובות ל"ה) המכה את חבירו הכאה שאין בה תשלומין לוקה — הגה"ה בשם ר"י מקורביל, כשאדם מכה את חבירו והמכה אומר אפרע לך נזק צער ושבת וריפוי [אבל] לא בושת שזהו קנס ואין מגבין קנס בבבל שלא היה כופה המכה לעשות לחבירו דין חכמים אבל מתיר למוכה להשים המכה בערכאות של גוים, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף צא.</h2>
הגה"ה, תניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים — פ"ה האי ניזק דכיון דבר דעת הוא ניהו מבעית נפשיה נותן לבו אל פחד קול הבא פתאום — כיצד תקע באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו חייב, לשון תוס', ע"כ הגה"ה.
כשפוסקין בית דין על המזיק ומחייבין אותו לשלם גובין ממנו הכל מיד כמו שאומר ר' חנינא אין נותנין זמן לחבלות אבל אם (בשבת ובשת) [בבשת] לבד נתחייב קובעין לו זמן לשלם שהרי (לו) [לא] חסרו ממון.
<h2>דף צא:</h2>
בפרק החובל שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק הבריות ואילן העומד לקוץ מפני שמזיק את הרבים וקדם אחר ושחטו וקצץ את האילן שלא לדעת בעליו חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים שהרי הפקיעם מלעשות מצוה ואם טען ואמר אתה אמרת לי [להרגו] ולקצצו פטור.
<h2>דף צב.</h2>
אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק בממונו דמזיק בממונו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו ומכל מקום מצוה לשאול ממנו מחילה אבל החובל בחבירו אע"פ שנתן לו ה' דברים ואפילו הקריב כל אילי נביות לא נתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש ממנו מחילה כדאיתא פרק החובל, ואסור לנחבל להיות אכזר ולא ימחול כדאמר' (יומא כ"ג ע"א) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואמרינן בפרק השואל (שבת קמ"ט) כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב ואמר בהחובל (דף צ"ג) כל המוסר דין על חבירו נענש תחילה, ואמר רב יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק ורשב"ם גורס אוי לו לצועק יותר ממי שאינו צועק.
בסוף פרק החובל האומר לחבירו חבול בי על מנת שתפטר חייב בה' דברים אבל האומר קרע כסותי שבור כדי על מנת שאתה פטור הרי זה פטור ואם לא אמר על מנת שתפטר אע"פ שהרשהו להשחית חייב לשלם ומסיק שם במה דברים אמורים כשבאו הכלים לידו תחילה בתורת שמירה ואמר שבור וקרע ועשה כן חייב לשלם עד שיאמרו לו על מנת שאתה פטור.
<h2>דף צג.</h2>
בסוף פרק החובל (ב"ק צ"ג) מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או (בפקדון) [של פדיון שבויים] ופשע בהם ונגנבו פטור (שנמסרו לשמרן) [שנאמר (שמות כ"ב) לשמור] ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעין, עוד אומר רבא בפרק הגוזל בתרא (שם קי"ז) אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבוים פטור שאין לך פדיון שבוים גדול מזה במה דברים אמורים כשאין הממון נפקד לשם עניים אלו או לשבויים אילו אבל אם נפקד לשם עניים לחלק להם או לחלק לשבויים והוא קצוץ לזה כך ולזה כך הרי הממון שיש לו תובעים וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך כל השומרים. עוד פסק רב [אשי] כי המפקיד אצל חבירו ממון או כלים חשובים ובאו עליו גנבים וקדם ונתן להם הפקדון להציל עצמו אם היה אמיד שהיה בעל הנפקד אמיד פי' עשיר חייב שבגללו ובעשרו באו גנבים ונמצא זה מציל עשרו בממון חבירו ואם אינו אמיד חזקתו שלא באו אלא לגנוב הפקדון ופטור וכן כל כיוצא בזה. אמר רב נחמן בפרק הפועלים (ב"מ צ"ג) המפקיד אצל חבירו כלים ופירות ובאו גנבים וגנבו בפניו ואילו היה צווח היו באים בני אדם ומצילין הואיל ולא צווח הרי זה פושע וחייב לשלם וכן כל כיוצא בזה.
שלושה דינין האמורין בתורה בד' שומרים אינו אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט מכאן אמרו חכמים העבדים והקרקעות והשטרות [וההקדשות] שומר חנם שלהן אין נשבעין נושא שכר והשוכר אינן חייב לשלם ואם קנו מידו חייב באחריותו אפס חכמים תקנו שנשבעין שבועות שומרין על ההקדשות שהוא כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות. פסקו הגאונים שבצרפת שכמו שנושא שכר אינו משלם בחיוב שלו בגניבה ואבידה כך שומר חנם אינו משלם בחיוב שלו דהיינו פשיעה ושומר שכר אינו נשבע שנאנסה ושומר חנם אינו משלם בפשיעה וכן בהחובל (ב"ק צ"ג) גבי ארנקי של צדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף בהדיה ההוא [גברא] פשע בה אתו גנבי וגנבוה ובא למפטריה משום דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים משמע שאותן שמעטיה מכח המקרא אפילו מפשיעה נמעטו להפטר אבל רבינו משה פסק (הלכות שכירות פ"ב, ה"ג) שכל פושע (מריק) [מזיק] הוא וחייב לשלם. — הגה"ה, אם שוכר אדם סוס מחבירו וחבל בו אפילו שבת לא מחייב וחייב שבועה שלא פשע ואם שוכר סוס מחבירו ונתקלקל הסוס בידו חייב לשלם פחת דמיו לפי שעת הקלקול ועיין בפרק השולח בגיטין (מ"ב ע"ב) ונפסק הלכה למעשה באחד ששכר סוס מחבירו וקלקלו עד שנתבטל ממלאכתו הרבה ופטרוהו והראו בפרק השולח שאינו משלם על השור שבת גם הורה רי"ץ בדבר אך הקדוש מדרוייש היה רוצה לחייבו ואמר דלא פטרינן שבת אלא במזיק אבל בד' שומרים לא אבל רי"ץ [סבר] דמזיק וד' שומרים שוים ננהו ותופסים עיקר דברי רי"ץ עכ"ל תוספות עכ"ה.
<h2>דף צח:</h2>
בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) המטמא טהרותיו של חבירו והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב מדרבנן. בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ג) מסקינן דגרמא בנזקין פטור אבל אסור ודינא דגרמי חייב כר' מאיר (ב"ק צ"ח) וצריך לחלק מה בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין וחילק ר"י (ב"ב שם ד"ה זאת) דדינא דגרמי הוי במקום שהוא בעצמו עשה ההזק לממון חבירו ולשון אחר פירש במקום שבשעת מעשה עשה ההזק ואי אפשר לישב לשתי לשונות את כלם כשתדקדק ההלכות, ועוד כי טהר את הטמא וערבן בעל הבית עם פירותיו (בכורות כ"ח ע"ב) לא יתחייב שם דהוא עצמו (כמו) [אינו] מזיק ממון חבירו וכן בשעת מעשה אין הזק בא, לכך נראה לר"י ב"ר אברהם שהואיל ודינא דגרמי חייב מטעם קנס כדמוכח בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ז) יש לומר הזק המצוי ורגיל לבוא אם לא שקנסו אותו חכמים על כך שייך דינא דגרמי — הגה"ה, עוד יש ענין אחר בגרמי בנזקין דפליגי בה ר' שמעון ורבנן (ב"ק צ"ח) הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח ר' שמעון מחייב וחכמים פוטרין ר' שמעון מחייב דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי כיון שהדבר עצמו שהוא גוזל הוא ממון אע"ג דפליג(י א"ר) [אר'] מאיר דאית ליה דינא דגרמי הכא כיון דגופו ממון מה שהוא גוזל והוי דבר הגורם לממון חייב ורבנן פטרי משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' מאיר נמי דמחמיר בדינא דגרמי יכול לסבור בדבר הגורם לממון כרבנן דר' שמעון דלאו כממון דמי ולא קאמר ר' מאיר (לטעמא) [לטעמיה ד]דאין דינא דגרמי ומשמע התם דמשום דינא דמחייב ר' מאיר ליכא לחיובי התם אע"ג דבעיקרי' ממון הוה ליה לאחמורי טפי כדמשמע בהגוזל עצים, והיינו טעמא דאיכא למימר שיותר מחמיר ר' מאיר בשורף שטרותיו אע"ג דאין עיקרו ממון ממה שיחמיר בשורף חמץ הנגזל בפסח לפי שהשטרות חשובין יותר שיש להם דמים וראויין למכור ושוין הרבה לכל אדם אבל חמץ בפסח אין ראוי למכור ואין שוה כלום רק לגזלן לבדו שיכול לפטור בו את עצמו ולומר לנגזל הרי שלך לפניך, עכ"ל תו' שנ"ש פרק זה בורר, ע"כ הגה"ה.
בפרק ב' דנזיקין (ב"ק כ"ו) אמר רבה הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היו תחתיו כלום וקדם אחר ושברו במקל פטור וכלי שבור שובר וכן כל כיוצא בזה. — הגה"ה, בפרק שור שנגח את הפרה (שם מ"ז) תנן הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואמר רבא לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור. והנותן סם המות לפני בהמות חברו דפטור מדיני [אדם] והדתנן בפרק הכונס (שם נ"ו) השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן וכל הנהו דקחשיב בגמרא בריש הכונס שפטורים מדיני אדם כגון פורץ גדר לפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו לפני הדליקה והמבעית את חבירו דאמר בקידושין (דף כ"ד) תקע באזנו וחרשו פטור מאי טעמא איהו דאבעית אנפשיה. עוד כתוב בפרק הכונס (ב"ק ס') ליבה וליבתו הרוח דפטור, ובפרק כיצד הרגל (שם כ"ג) שיסה בו כלב או נחש פטור וכל אילו פטורין משום דהוי גרמא בנזקין. ודינא דגרמי הוא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתיאש המנה ולא גדרה חייב באחריותו וכן דן את הדין חייב את הזכאי דמחייב ר' מאיר אפילו לא נשא ונתן ביד וכן מראה דינר לשולחני וכן שורף שטרותיו של חבירו וכן המוכר שטר חוב ומחלו וכן אחוי אחוויי, לשון תו' משנש בפרק לא יחפור, ע"כ הגה"ה — וכן בפרק הגוזל קמא (שם צ"ח) מסקינן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר דדינא דגרמי הוא ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים כך וכך היה כתוב ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות, המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ונתחייב המוחל לשלם מה שקבל ולא יותר אפילו לר' מאיר דדאין דינא דגרמי, כך פסק רב שלום גאון וכן מוכיח גבי קרובתיה דרב נחמן בפרק הכותב (כתובות פ"ו). — הגה"ה, מעשה בימי ר' אליעזר שאחד הקנה לחבירו מלוה של י"ח זקוקין ואמרו הרבנים ממילאן שהיה יכול זה המקנה למוחלן כדשמואל ורבינו אליעזר אומר שאני התם דאין קנוי לו מן המלוה אלא בשטר דכל זמן שהלוה חייב למלוה יכול זה שלקח השטר לכופו ללוה שיתן לו המלוה להיות גובה ממנו כל מה שהיה חייב לו ולהכי כשימחול המלוה ללוה בטל השטר שהרי הלוקח לא קנה במשיכת השטר אלא השעבוד כל זמן שהוא ומשום הכי חשיב ליה גורם לממון במה שמחל אבל אם הקנה לו מלוה עצמו כגון מטלטלי אגב מקרקעי בחליפין בהא לא אמר שמואל דמחיל, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' רי"ט).
שנינו פרק האומנין (ב"מ פ') כל האומנין שומרי שכר וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות או שאמר ליה גמרתיו ולא לקחו הבעלים את הכלי הוי האומן שומר חנם אבל אם לא אמר האומן הבא מעות וטול את שלך עדין הוא נושא שכר. בפרק הגוזל קמא (ב"ק צ"ח) נתן לאומן לתקן וקלקלו חייב לשלם כיצד נתן לחרש כלי שדה תיבה ומגדל לקבוע להם מסמר ושברן או שנתן להם עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שדה תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח כלי וכן פסק רבי אלפס וכן פסק ר"י בפרק המקבל (ב"מ קי"ב ד"ה אומן) כרב אשי שאומר כן, עוד שם הנותן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו נתן לו צמר לצבוע אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום אם השבח יתר על היצאה נותן לו בעל הצמר את היצאה ואם היצאה מרובה על השבח נותן לו השבח בלבד כר' יהודה והלכה כמותו. — הגה"ה, ונראה הילכתא דאומן קונה בשבח כלי, פ"ה קבלן שקבל עליו לגמור את המלאכה כשהשביח ועשה מן הזהב כלי קונה לזכות בכלי כמה שהשביח דאע"ג דבפרק המקבל (שם) מפרש טעמא דרב ששת דקבלן עובר בל תלין משום דאין אומן קונה בשבח כלי הא מסקינן בפרק הגוזל קמא רב ששת לא פליג אדרב אשי דאמר אומן קונה ומוקי לה לדרב ששת בשליחא דאגרתא, עכ"ל שנ"ץ בפ' האיש מקדש (דף מ"ח), עכ"ה.
<h2>דף צט:</h2>
עוד שם הנותן בהמה לטבח ונתנבלה חייב לשלם דמיה לפיכך אם היה הטבח מומחה ושחט בחנם פטור מלשלם ואם אינו מומחה אע"פ ששחט בחנם חייב לשלם וכן המראה דינר לשולחני ואמר ליה יפה ונמצא רע אם בשכר הראהו חייב לשלם אע"פ שהוא בקי ואם בחינם ראהו פטור ואם אינו בקי חייב לשלם אע"פ שהוא בחינם והוא שיאמר לו לשולחני עליך אני סומך או אם סמוך על ראייתו ואינו מראה לאחרים וכן פוסק רב אלפס שהדיוט אין מתחייב אלא אם כן יאמר לו עליך אני סומך ולא ידע ר"י מניין לו זה שהרי במעשה שאומר שם שאשה אחת שאלה את ר' חייא על דינר אחד אם היה יפה ואמר לה שהיה יפה ונמצא רע ואמר התם שר' חייא פטור מפני שהיה מומחה ולפנים משורת הדין שלם לה אבל אם היה הדיוט היה חייב אע"פ שלא א"ל עליך אני סומך. טבח שעשה בחינם ונתנבלה בידו וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכן כל כיוצא בזה עליהם להביא ראיה שהן מומחין ואם לא הביאו ראיה משלמין. בפרק לא יחפור (ב"ב כ"א) אמר רבא מי שנוטע אלנות לבני המדינה וכן טבח של בני העיר שנתנבלה בהמה בידו ומקיז דם שהרג או שחבל והסופר שטעה בשטרו ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות כללו של דבר בכל פסידא שאינה חוזרת כמותרין ועומדין הן ומסלקין אותן בלא התראה.
<h2>דף ק.</h2>
בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) המטמא טהרותיו של חבירו והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב מדרבנן. בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ג) מסקינן דגרמא בנזקין פטור אבל אסור ודינא דגרמי חייב כר' מאיר (ב"ק צ"ח) וצריך לחלק מה בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין וחילק ר"י (ב"ב שם ד"ה זאת) דדינא דגרמי הוי במקום שהוא בעצמו עשה ההזק לממון חבירו ולשון אחר פירש במקום שבשעת מעשה עשה ההזק ואי אפשר לישב לשתי לשונות את כלם כשתדקדק ההלכות, ועוד כי טהר את הטמא וערבן בעל הבית עם פירותיו (בכורות כ"ח ע"ב) לא יתחייב שם דהוא עצמו (כמו) [אינו] מזיק ממון חבירו וכן בשעת מעשה אין הזק בא, לכך נראה לר"י ב"ר אברהם שהואיל ודינא דגרמי חייב מטעם קנס כדמוכח בירושלמי (שבועות פ"ו ה"ז) יש לומר הזק המצוי ורגיל לבוא אם לא שקנסו אותו חכמים על כך שייך דינא דגרמי — הגה"ה, עוד יש ענין אחר בגרמי בנזקין דפליגי בה ר' שמעון ורבנן (ב"ק צ"ח) הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח ר' שמעון מחייב וחכמים פוטרין ר' שמעון מחייב דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי כיון שהדבר עצמו שהוא גוזל הוא ממון אע"ג דפליג(י א"ר) [אר'] מאיר דאית ליה דינא דגרמי הכא כיון דגופו ממון מה שהוא גוזל והוי דבר הגורם לממון חייב ורבנן פטרי משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' מאיר נמי דמחמיר בדינא דגרמי יכול לסבור בדבר הגורם לממון כרבנן דר' שמעון דלאו כממון דמי ולא קאמר ר' מאיר (לטעמא) [לטעמיה ד]דאין דינא דגרמי ומשמע התם דמשום דינא דמחייב ר' מאיר ליכא לחיובי התם אע"ג דבעיקרי' ממון הוה ליה לאחמורי טפי כדמשמע בהגוזל עצים, והיינו טעמא דאיכא למימר שיותר מחמיר ר' מאיר בשורף שטרותיו אע"ג דאין עיקרו ממון ממה שיחמיר בשורף חמץ הנגזל בפסח לפי שהשטרות חשובין יותר שיש להם דמים וראויין למכור ושוין הרבה לכל אדם אבל חמץ בפסח אין ראוי למכור ואין שוה כלום רק לגזלן לבדו שיכול לפטור בו את עצמו ולומר לנגזל הרי שלך לפניך, עכ"ל תו' שנ"ש פרק זה בורר, ע"כ הגה"ה.
בפרק ב' דנזיקין (ב"ק כ"ו) אמר רבה הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היו תחתיו כלום וקדם אחר ושברו במקל פטור וכלי שבור שובר וכן כל כיוצא בזה. — הגה"ה, בפרק שור שנגח את הפרה (שם מ"ז) תנן הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואמר רבא לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור. והנותן סם המות לפני בהמות חברו דפטור מדיני [אדם] והדתנן בפרק הכונס (שם נ"ו) השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן וכל הנהו דקחשיב בגמרא בריש הכונס שפטורים מדיני אדם כגון פורץ גדר לפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו לפני הדליקה והמבעית את חבירו דאמר בקידושין (דף כ"ד) תקע באזנו וחרשו פטור מאי טעמא איהו דאבעית אנפשיה. עוד כתוב בפרק הכונס (ב"ק ס') ליבה וליבתו הרוח דפטור, ובפרק כיצד הרגל (שם כ"ג) שיסה בו כלב או נחש פטור וכל אילו פטורין משום דהוי גרמא בנזקין. ודינא דגרמי הוא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתיאש המנה ולא גדרה חייב באחריותו וכן דן את הדין חייב את הזכאי דמחייב ר' מאיר אפילו לא נשא ונתן ביד וכן מראה דינר לשולחני וכן שורף שטרותיו של חבירו וכן המוכר שטר חוב ומחלו וכן אחוי אחוויי, לשון תו' משנש בפרק לא יחפור, ע"כ הגה"ה — וכן בפרק הגוזל קמא (שם צ"ח) מסקינן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר דדינא דגרמי הוא ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים כך וכך היה כתוב ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות, המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ונתחייב המוחל לשלם מה שקבל ולא יותר אפילו לר' מאיר דדאין דינא דגרמי, כך פסק רב שלום גאון וכן מוכיח גבי קרובתיה דרב נחמן בפרק הכותב (כתובות פ"ו). — הגה"ה, מעשה בימי ר' אליעזר שאחד הקנה לחבירו מלוה של י"ח זקוקין ואמרו הרבנים ממילאן שהיה יכול זה המקנה למוחלן כדשמואל ורבינו אליעזר אומר שאני התם דאין קנוי לו מן המלוה אלא בשטר דכל זמן שהלוה חייב למלוה יכול זה שלקח השטר לכופו ללוה שיתן לו המלוה להיות גובה ממנו כל מה שהיה חייב לו ולהכי כשימחול המלוה ללוה בטל השטר שהרי הלוקח לא קנה במשיכת השטר אלא השעבוד כל זמן שהוא ומשום הכי חשיב ליה גורם לממון במה שמחל אבל אם הקנה לו מלוה עצמו כגון מטלטלי אגב מקרקעי בחליפין בהא לא אמר שמואל דמחיל, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' רי"ט).
<h2>דף קה:</h2>
כל החשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא דרבנן ואפילו רצה התובע אין שומעין לו. שנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ד) כל החשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא שאינו רע כי אם לעצמו ואפילו שבועת בטוי אוכל ולא אוכל פירשו הגאונים שהוא חשוד. — הגה"ה, ואפילו שבועה דרבנן וכן מגזלן שנודע גזלותו כי ההיא רעיא בריש בבא מציעא (דף ה') ואמנם אם גזלה מגזלן דרבנן לא אמרינן דחשיד דפסיל על השבועה, וצריך שיהא עדים כשרים לפוסלו או אדם חשוב כביתרי נאמן לפוסלו בשבועה, לשון עץ חיים, ע"כ הגה"ה. — לפיכך אם עבר אדם על חרמות שלנו הוא כחשוד אשבועתא וכן פסק ר"י (שבועות מ"ו תוס' ד"ה אבל). — הגה"ה, הא דחשוד אשבועה שכנגדו נשבע ונוטל היינו דווקא כשפסולו בא אחר שנתן לו הפקדון אבל כשפסולו בא קודם שנתן לו הפקדון ודאי אין דין חשוד נוהג בו דאם לא כן לא שבקת חיי לחשודים דכל אחד ילך ויפקוד לחשודים ויטעון כפלים וישבע ויטול, ע"כ הגה"ה. אין אדם נחשד עד שיעידו עליו שעבר עבירה שנפסל בה אבל לא בהודאת עצמו. כל הפסול לעדות משום עבירה בין פסלות של תורה כגון בעלי ריבית ואוכלי נבילות והגזלנים בין פסלנות של דבריהם כגון ששנינו שאם היה אחד מהם משחק בקובייא ומלוה בריבית אף אבק ריבית דרבנן ומפריחי יונים וסוחרי שביעית בזמן הזה על טענת ודאי אם היה חשוד הרי התובע נשבע מדבריהם ונוטל מה שטוען, היו שניהם חשודים על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי ר' מאיר — פי' למחוייב לה מתוך שאינו יכול לישבע משלם — ור' יוסי אומר יחלוקו, מקצת הגאונים פסקו כר' מאיר כדההיא נסכא דרב אבא דפסק בחזקת הבתים (דף ל"ג) הלכה כמותו. — הגה"ה, וכן לכל דינין קיימא לן כר' אבא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם חוץ מן היתומים ליתומים דאם תבעו יתומים ליתומים חוב אביהם או בעדות או בשטר היכא שמת הלווה בחיי המלוה מתחייב המלוה שבועה לפי דאמרינן הבא ליפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה ומת המלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואינם יכולים לישבע אם נפרע השטר יאבד החוב ולא נאמר שישבעו שבועת יורשין ונוטלין, לשון עץ חיים. הלכה שניהם חשודים פטורים ובשאר מילי המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, לשון תו' (שם ד"ה מתוך) ע"כ הגה"ה. — אבל רבינו תם פוסק כר' יוסי דאמר יחלוקו שהרי אומר שם עבד רב נחמן עובדא כר' יוסי דאמר יחלוקו ודווקא בשבועה שעיקרה מן התורה על אחד מהן לכל הפחות אבל בפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין דעיקר שבועה דרבנן אין לעשות תקנה לתקנה ולומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכן אין אומר בשבועה דרבנן דשכנגדו נשבע ונוטל כדמסיק בשבועת הדיינין אלא הנתבע נפטר בלא שבועה כללו של דבר חשוד על השבועה אם הודה במקצת שכנגדו נשבע ונוטל ואם כפר הכל אין שכנגדו [נשבע ונוטל וגם הוא לא ישבע ונפטר בלא שבועה, וכל מקום שתמצא הוחזק כפרן בכופר הכל לא שישבע שכנגדו ויטול] אלא שישלם מאחר שהוחזק כפרן על זה התביעה, כך שמעתי מפי הר"י. מי שנתחייב שבועה בין מן התורה בין מדרבנן ונשבע ונפטר ואחר כך באו עדים שהוא חשוד אין השבועה כלום ויש לבעל דינו להוציא מידו או ישבע זה שכנגדו ויטול. גרסינן בירושלמי (שבועות פ"ז ה"ד) החשוד על השבועה מאימתי מקבלין משיבא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. הלכה כרב נחמן דאמר בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ו) מי שתבע חבירו וכפר בו ונשבע בין שבועה דאורייתא או דרבנן ואחר כך באו עדים שעל שקר הוא נשבע הרי זה משלם והוחזק חשוד על השבועה.
הגה"ה, ראובן טען לשמעון י' זהובים שהפקדתיך בפני עדים החזירם לי והלה אומר החזרתים לך והעדים מעידים שהפקיד בידו ושהוציא שמעון ב' זהובים לצרכו דין הוא שישבע ראובן שלא החזירם לו מעולם דשמעון לא מהימן בשבועה דהוה ליה גזלן כששלח יד בפקדון ופסול לשבועה כמו ההיא רעייתא (ב"מ ה' ע"א) דאכל תרתי מינייהו וחייבוהו ואלמלא זה היה נפטר בשבועה דקיימא לן המפקיד לחבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ראובן טוען לשמעון הלויתי לך י' דינר והפקדתי לך טבעת שלי והלה משיב לא היו דברים מעולם והעדים מעידין שבשעה שכפר בבית דין היה הטבעת בידו או בביתו דין הוא שיהיה פסול לישבע והוחזק כפרן ונוטל ראובן הפקדון בלא שבועה ועל השאר ישבע ויטול דאמר רב חסדא (ב"מ ד' ע"א) הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות אבל אם העידו שראו בביתו אחר הכפירה אינו נפסל בכך דאמרינן (אשר) [אבוד] היה בשעת כפירה ואישתמוטי משתמט עד דכחיש ליה ומשכח ליה, לשון ר' אבן הראשה, עכ"ה. — זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר לא היו דברים מעולם או שאומר לא כן היה אלא החזרתים לך ונסתלקה השמירה ממנו הרי זה הנתבע נשבע שבועת היסת ונפטר אפילו הפקיד אצלו בעדים שאין צריך להחזיר לו בעדים ובמה דברים אמורים שלא היה בו שטר אבל המפקיד את [חבירו] בשטר צריך להחזיר לו בשטר כדאיתא פרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה) ופירש רבינו תם (שם ד"ה בשטר) ורבינו משה (הלכות שכירות פ"ב ה' י"ב) במה דברים אמורים כשאינו רוצה לישבע אבל אם היה רוצה לישבע נשבע השומר בנטילת חפץ שהחזרתי לו ונפטר מגו דאי בעי למימר נאנסו וכשם שאם טען נאנסו שנשבע מן התורה בנטילת חפץ כך אם טען החזרתיו לך ישבע כעין של תורה הואיל ויש שטר ביד התובע כמו שמוכיח בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא ע').
<h2>דף קז:</h2>
מצות עשה לדון בדין שומר חינם שנאמר (שמות כ"ב) כי יתן אל רעהו כסף וגו', גרסינן בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ז) אמר רב נחמן שלש שבועות משביעין אותו לשומר חינם שאומר נגנבה שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד פי' לעשות מלאכה בשעה שנאנסה שאם לא נאנסה עד אחר שהחזירה חזר הדין להיות כבתחילה ורבינו תם (ב"מ דף ו' ד"ה שבועה) פירש שלא שלחתי בה יד פי' שלא אכלתי, ומשביעין אותו שבועה זו מפני שאינה בכלל השבועה והשבועה השלישית שבועה שאינה ברשותי ואילו הג' מגלגלין בשבועה אחת. הואיל ופטר הכתוב שומר חינם מגניבה קל וחומר מאונסים. הגה"ה, המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או אבדו ואמר הריני משלם ואיני נשבע אע"פ שלא שלם ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי שהפיקדון אצלו שהרי אמר אשלם חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעלים היא וגיזותיה וולדותיה שאין זה השומר קונה שבח הבא מגופה אלא שבח הבא מאליו וכן השוכר פרה ונגנבה ואמר הריני משלם ואיני נשבע ואחר כך הוכר הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה לשוכר שאילו רצה השוכר היה נשבע שנגנבה באונס ומפטר, שומר חינם שאמר פשעתי זכה בכפל דאי בעי לשקר היה נשבע שנגנבה או אבדה והיה פטור וכן נושא שכר שאמר נגנבה קנה הכפל דאי בעי פטר בנפשיה במתה אבל שואל אינו קונה הכפל עד שישלם מעצמו קדם ושילם מעצמו קנה הכפל, כל הקונה הכפל קונה השבח הבא מאליו. כיצד הפקיד ד' סאין אצל חבירו והרי הם שוים סלע ונגנבו או אבדו ואמר הריני משלם סלע ואיני נשבע ואחר כך נמצאו והרי הם שוים ד' סלעים הרי הן של שומר ואינו משלם אלא סלע במה דברים אמורים שלא הטריחן לבעלים בדין אבל הודה שפשע וחייבוהו בדין ליתן ולא נתן ברצונו עד שכפאוהו בית דין ליתן בעל כרחו ונטלו ממנו ואחר כך הוכר הנגב או נמצא הפיקדון יחזיר לבעלים כמו שהוא ומחזיר לשומר הדמים שלקחו ממנו ואם כלים או קרקע גבו בית דין ממנו בשומא מחזיר לשומר כיליו או שדהו, תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ואחר כך שלם והוכר הגנב הואיל ושלם ברצונו זכה בכפל אע"פ שהטריחו בתחילה לדין עד שנשבע אמר השומר בתחילה איני משלם וחזר ואמר הריני משלם זכה בכפל אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מי אמרינן מהדר קהדר ביה או דילמא במילתא קאי ודחויי קמדחי ליה אמר הריני משלם ומת ואמרו בנים אין אנו משלמים מהו שלמו בנים מהו שלם לבנים שלמו בנים לבנים מהו שלם מחצה מהו שאל ב' פרות ושלם אחת מהן מהו שאל (לאחד) מן השותפין ושלם לאחד מהן מהו שותפין ששאלו ושלם אחד מהן מהו תיקו וחולקין הכפל או השבח בין בעל הפיקדון ובין השומר ואם קדם אחד מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו אפילו בחוצה לארץ, לשון מיימון (הלכות שאלה ופיקדון פ"ח ה"א—ה"ח). ואין הלכה כר' אלעזר דאמר חלוק היה ר' יוסי אף בראשונה אלא כר' יוחנן דאמר מודה ר' יוסי בראשונה שהרי אמר הריני משלם, לשון תו'.
ביבמות פרק האשה (דף קט"ו) מעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חבירו בעדים ובא זה ואמר החזרתי לך ואמר לו והלא כך וכך מסרתי לך בפני עדים והרי הם מונחים בחבית ויש לי עדים שמסרתי המדה שלו אצלך אמר ליה שלך החזרתי ואילו מאחרים הן ואמרו חכמים אין מוציאין מידו אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר לו ויפטר. בעל פקדון שתבע פקדונו ומסר לו ואמר המפקיד אין זה פקדוני ובעל הבית אומר מה שהנחת הוא לפניך הרי השומר נשבע היסת כשאר כל הנשבעין שאין שומר נשבע שבועות השומרים אלא אם כן הודה בפקדון כמו שטען הנפקד שנגנב או מת או נשבה כללו של דבר שטוען לפטור עצמו מן התשלומין אבל כי האי גוונא וכיוצא בזה נשבע שבועת היסת או שבועה מן התורה אם הודה במקצת כיצד ק' סאין מסרתי לך והשומר אומר לא הפקדת אצלי אלא כ' סאין נשבע שבועת התורה מפני שהודה במקצת ולא משום שבועת השומרים, כור של חיטים הפקדתי אצלך והלה אומר כור של שעורין היה נשבע כשאר כל הנשבעין בטענה זו.
<h2>דף קח:</h2>
גרסינן בפרק הגוזל קמא שלח רב הונא נגנב הפקדון באונס, הגה"ה פ"ה בלסטים מזויין דשומר שכר פטור, ואחר כך הוכר הגנב ויכול לכופו ולהוציא מידו עושה דין משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב ואע"ג דפטור בליסטים מזויין הכא הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו להטריחו אחריה לפיכך הוא ישלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב עשה עמו דין ישלם דמצוה עליו לחזר אחרי האבידה, עכ"ל רש"י, עכ"ה (פרק הגוזל קמא), ואחר כך הוכר הגנב אחד שומר חינם ואחד שומר שכר עושין דין עם הגנב כדי לשלם בעל הפיקדון ואינו נשבע קדם ונשבע ואחר כך הוכר הגנב אם שומר חינם הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה דין עם הגנב ואם שומר שכר עושה עמו דין. הגה"ה, נגנב הפקדון באונס והחזירו הגנב בבית השומר והרי הוא בהמה ומתה שם בפשיעה יש בדבר ספק אם כלתה שמירתו ונפטר או עדיין לא כלתה שמירתו לפיכך שומר פטור מלשלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם, עכ"ל מיימון (הלכות שאלה ופקדון פ"ח ה"ו). וכן איתא בפרק הגוזל קמא (שם) רבה זוטי בעי לה הכי נגנבה באונס והחזירה הגנב לבית השומר ומתה לה בפשיעה מהו מי אמרינן דנגנבה באונס כלתה לו שמירתו או דילמא כיון דאהדרה אהדרה לשמירתו בעינא תיקו, עכ"ל תו'. אם הפקידו אצל אדם אחד פקדון ואינו עשיר ובאו גנבים עליו ומסר להם הפקדון פטור אבל אם הוא עשיר חייב דודאי בשבילו באו ואם הפקידו גם אצל עשיר כיס של צדקה ובאו גנבים עליו ונתן להם הצדקה פטור דאין לך פדיון שבויים גדול מזה. אדם הנפקד לא יתן הפקדון לאשתו של מפקיד אלא אלא אם כן צוהו ואם נתנה מחוייב הוא לשלם וכן אם הפקידה אשה שיש לה בעל לאדם אחד אין לו לשלם לבעל שאינו רשאי לשלוח פקדון ביד שום אדם אם לא אמר המפקיד שלח לי על יד פלוני, עכ"ל תו', עכ"ה.
<h2>דף קיב.</h2>
השואל מחבירו כלי או בהמה סתם המשאיל מחזירו בכל עת שירצה שאלו לזמן קצוב כיון שמשך זכה בה ואין הבעלים יכולים להחזירו מתחת ידו עד סוף ימי השאלה ואפילו מת השואל היורשין משתמשין בה עד סוף הזמן. גרסינן פרק אילו נערות (כתובות ל"ד) הניח להן אביהן פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה כסבורין של אביהן היתה טבחוה ואכלוה משלמי דמי בשר בזול ואם הניח להן אביהן אחריות נכסים ומתה או אכלוה משלמין דמיה מנכסיו. — הגה"ה, אדם ששאל בהמת חבירו ומת בניו משתמשין בה כל ימי השאלה וכן בשכירות אם מתה אינם חייבין באונסיה אפילו הניח להן אחריות נכסים לפי דיש ב' לשונות בפרק אילו נערות (שם) וספיקא דממון לקולא ואוקי ממונא בחזקתו ועוד דרב פפא סובר דאינו חייב באונסין משעת שאלה אלא עד שעה שנאנסה ומאחר דהיתומים לא שאלוה הם פטורין מאונסין אבל בהלואת מעות פשיטא דמשעת הלואה נתחייב באונסין וכן בניו חייבין באונסין דמעות להוצאה נתנה דמלוה להוצאה ניתנה ומשעת הלואה ניתחייב באונסין אבל לגבי כל דבר שאלה שמחזירין בעין כמו שהיו הבנים פטורין מאונסין כרב פפא וכלשון אחר דרבא, לשון עץ חיים, עכ"ה.
<h2>דף קיג:</h2>
פסק רבא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ז ע"א) על בעלי דינין שהיתה מריבה ביניהם על דבר אחד זה אומר שלי וזה אומר שלי ועמד אחד מהם ומסרה בידי גוים מנדין אותו עד שיחזיר הדבר לכמו שהיה ויסלק יד האנס מביניהם ויעשו דין ישראל. בירושלמי דכתובות (פי"ג ה"ב) אמר ר' יהושע בן לוי מי שנתפס על חבירו ולקחו גוים ממון בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס עבור מס הקצוב על כל איש ואיש למלך הרי זה חייב לשלם לו והוא שיקחנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים וכמו שאומר בפרק הגוזל בתרא (שם קי"ג) מיעבט בר מתא אבר מתא ודוקא [משנה זו אבל] משנה שעברה מאחר שנתפייס המלך אין לו לעבוט אחר עליו — הגה"ה, ויש פוסקין מכאן דמי שפודה את חבירו מידי שבאין או אשת חבירו וזה (ש)לא בקש(ה) המנו דהניח מעותיו על קרן הצבי, (והר"מ) [והר"ב] אומר דדוקא עמד ופרנס ואפילו בפרנס [אם] לותה ואכלה חייב לפרוע וכן פסק הר"מ והביא ראיה מפרק נערה ומפרק מציאת האשה, ועוד הביא ראיה מהא דפסק רבינו גרשום על אנס גוי כו' שיתן ללוקח כמו שהתנה אותו וכן פסק ר"י ולא אמרינן מבריח ארי הוא שקרוביו ואוהביו היו פודין [אותו] הקרקע בלאו הכי כי ההיא דירושלמי (שם) הניח מעותיו כו' וגם האב שפרנס על סמך הבעל דהלכה כחנן ואין לחלק בין אב לאחר ואע"ג דבירושלמי איכא מאן דפליג בין אב לאחר דגרס' בירושלמי לא אמ' אלא אחר הא האב גובה הא פליג התם ר' יוסי ואמר בין אב בין אחר אינו גובה ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר אנן מספיקא (לן) [לא] מפקינן ממון מבעליהן, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' ער"ב—ער"ה), ע"כ הגה"ה — וכל מה שבפנים לבד המסומן עליו הג' הוא לשון ספר המצות הגדול.
<h2>דף קטז:</h2>
השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא מה שיביא נותן לו שכרו משלם. — הגה"ה, אם שכר אדם לעשות שליחותו ולא עשה לא ישלם לו שכרו אבל אם שכרו להביא דבר אחד והביא דבר אחר ואין צריך לדבר זה כיון שהיה משכיר עצמו לכך לאדם אחר אם לא זה צריך שישלם לו שכרו משלם, עכ"ה. — שכרו להביא כרוב ודורמסקין לחולה ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שעשית בשכרך אלא נותן לו כל שכרו משלם וכן כל כיוצא בזה. — הגה"ה, ואם אמר אדם לחבירו לך ושדך בת אותו האיש ואם תעשה השידוכין אתן לך כך וכך והלך ובא הבעל וקדם ושידך פסק הוא שיתנו לו לשליח שכר טרחו ויצאותיו בשבועה והשאר אסמכתא דלא קניא, לשון תו', עכ"ה.
<h2>דף קיז.</h2>
המוסר ממון חבירו ביד אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו ואם מת גובין מן היורשין כשאר המזיקין בין שהיה אנס גוי בין שהיה אנס ישראל הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס אע"פ שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הראה בלבד במה דברים אמורים שהראה המוסר מעצמו דאמר רבא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ז) אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי, אבל אנסוהו גוים והראה ממון חבירו [פטור ואם נשא ונתן ביד חייב אף באונס וכן כתב רב אלפס (שם סי' רכ"ב) שמי שנוטל ממון חבירו] ומוליכו אל האנס אע"פ שנאנס חייב — הגה"ה, ומביא ראיה שאומר שם בפרק הגוזל מעשה באחד שהראה יינו של רב פנחס למלך שאנסוהו לכך אמר לו האנס עזרינו להביא עמנו כן עשה ובא לפני רב אשי ופטרו אמרו לו תלמידיו והתניא אם נשא ונתן ביד חייב אמר להו במה דברים אמורים כשלא העמיד האנס על הדבר הנאנס מתחילה אבל אם העמיד האנס על הממון מתחילה — פי' באונס שאנסוהו לכך מתחילה — אבד כל מה שיש לו וכאילו נשרף ואפילו הוליכו זה המוסר שהראה באונס פטור מלשלם, ועוד ראיה מדאיתביה רב כהנא לרב אשי אמר ליה האנס [הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול ענבים זה והושיט לו חייב אע"פ שעמד עליהם האנס] מתחילה ומתריץ במה דברים אמורים שהעמיד זה האשכול מצד הנהר לעבר אחד שאין האונס יכול ליטלן לכך חייב במושיט אע"פ שנאנס, ע"כ הגה"ה — מי שיש עליו עדים שמסר ממון בענין שראוי להתחייב ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר אומר כך וכך הפסידני [והמוסר] כפר במה שטען אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזוכה במה שתפס ואם לא תפס בעי אמימר בפרק הכונס (ב"ק ס"ב) עשו תקנת נגזל במסור לישבע וליטול אם לאו ונשאר בתיקו. ושוין רבינו שלמה ורבינו חננאל ורבינו משה שכמו שכל תיקו דאיסורא לחומרא מכל וכל כך כל תיקו דממונא לקולא מכל וכל ולא כדברי רב היי שפירש יחלוקו — הגה"ה, מסור שהודה שמסר חייב לשלם שכל הודאת איש מועלת לחייב עצמו חוץ ממודה בקנס כגון אנסתי ופתיתי וגנבתי דכפל וכיוצא בו שפטרם הכתוב מטעם מודה בקנס ה(ו)א בממון חייב והא דקיימא לן דאין אדם משים עצמו רשע רוצה לומר רשע דקרא אבל לחוב עצמו נאמן בין לשלם ממון בין לפסול עצמו בלא חובות אחרים כדאמרינן ביבמות בפרק החולץ (דף מ"ז) נאמן אתה לפסול עצמך כו', עכ"ל רבינו חב' ר' י' ז"ל, ע"כ הגה"ה — ור"י מקורביל היה מחייב איש שהלשין את חבירו או מסרו בידי גוים כל מה שמסר על ידו וכן אם שבר לו חותמות, עכ"ל.
הגורם הפסד לחבירו בלא הכרחה ישלם הכל אם יש עדים כמה הפסיד ואם אין עדים ישבע שכנגדו ויטול החצי ואם מפחיד לחבירו כגון שאמר איגזייה לדקלך ואשתכח דגזיז (ושרי) [ושדי] לא אמרינן דהוא גזייה דעביד אניש דגזים ולא עביד (שבועות מ"ו ע"א) ואם כן בדבור אין לחייב אם אדם מוסר ממון חבירו בפני עדים וממון אחר מעורב בו והמוסר לא נתכון רק לשונאו פטור מן הממון אחר הואיל ולא ידע שממון אחר היה שם אבל אם היה יודע אע"פ שלא נתכוון בו כי אם לאיש ריבו והאחר לא היה שונא לו מתמול שלשום חייב המסור מן השני אם מסור מכחישו מן ההפסד שלא הפסיד כל כך כמו שאומר הנמסר אז ודאי יחלוקו אבל אם לא ידע המסור כמה ההפסד ומודה הוא שמסרו ויודע הנמסר ישבע הנמסר ויטול הכל, עכ"ל עץ חיים. ע"כ הגה"ה.
פסק רבינו חננאל דהלכה כמאן דאמר (ב"ק קי"ט ע"א) ממון מסור אסור לאבדו ביד. כתוב בספר חפץ, אמר פלטוי ראש ישיבה מסור פסול לעדות ולא מבעיא מסור גמור אלא אדם מריב עם חבירו ואומר לו אלך ואמסור ממונך הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נחשב רשע ופסול לעדות והוא הדין לשבועה וכן נפסק דין מסור בשתי ישיבות וכן כתב בס"ג. כתב רבינו משה (הלכות חובל ומזיק פ"ח ה"ח) המוסר שאנסוהו להראות ולא להביא ונשא ונתן ביד אע"פ שהוא חייב לשלם אינו נקרא רשע אלא בן תשלומים הוא בלבד ומשביעין אותו כשאר הכשרים. — הגה"ה, אבל המסור שהראה מעצמו אין משביעין לא שבועת התורה ולא שבועת היסת מפני שהוא רשע, מימוני (שם), ע"כ הגה"ה.
מותר להרוג המסור בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאומר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי זה מתיר עצמו למיתה ומתרה בו ואם העיז פניו ואמר לא אלא אמסרינו מצוה להרגו כמו שמצינו בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ז) דרב כהנא שמטיה לקועיה דההוא מסור ואמר בראש השנה (דף י"ז) כי המסורות אין להם חלק לעולם הבא כתב רבינו משה (שם ה' י"א) שהמוסר שעשה אשר זמם נראה לי שאסור להרגו אלא אם כן הוחזק למסור ומעשים בכל יום בערי המערב להרוג המוסרים. הגה"ה, שהוחזקו למסור ממון ישראל ולמסור המוסרים ביד הגוים להכותם ולהרגם וכן כל המיצר לצבור ומצערו מותר למסרו ביד גוים ולהכותו ולאוסרו ולקנסו אבל מפני צער יחיד אסור למוסרו לא גופו ולא ממונו ואפילו היה רשע ובעל עבירות וכן פסק רב אלפס, ע"כ הגה"ה.
פסק רבא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ז ע"א) על בעלי דינין שהיתה מריבה ביניהם על דבר אחד זה אומר שלי וזה אומר שלי ועמד אחד מהם ומסרה בידי גוים מנדין אותו עד שיחזיר הדבר לכמו שהיה ויסלק יד האנס מביניהם ויעשו דין ישראל. בירושלמי דכתובות (פי"ג ה"ב) אמר ר' יהושע בן לוי מי שנתפס על חבירו ולקחו גוים ממון בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס עבור מס הקצוב על כל איש ואיש למלך הרי זה חייב לשלם לו והוא שיקחנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים וכמו שאומר בפרק הגוזל בתרא (שם קי"ג) מיעבט בר מתא אבר מתא ודוקא [משנה זו אבל] משנה שעברה מאחר שנתפייס המלך אין לו לעבוט אחר עליו — הגה"ה, ויש פוסקין מכאן דמי שפודה את חבירו מידי שבאין או אשת חבירו וזה (ש)לא בקש(ה) המנו דהניח מעותיו על קרן הצבי, (והר"מ) [והר"ב] אומר דדוקא עמד ופרנס ואפילו בפרנס [אם] לותה ואכלה חייב לפרוע וכן פסק הר"מ והביא ראיה מפרק נערה ומפרק מציאת האשה, ועוד הביא ראיה מהא דפסק רבינו גרשום על אנס גוי כו' שיתן ללוקח כמו שהתנה אותו וכן פסק ר"י ולא אמרינן מבריח ארי הוא שקרוביו ואוהביו היו פודין [אותו] הקרקע בלאו הכי כי ההיא דירושלמי (שם) הניח מעותיו כו' וגם האב שפרנס על סמך הבעל דהלכה כחנן ואין לחלק בין אב לאחר ואע"ג דבירושלמי איכא מאן דפליג בין אב לאחר דגרס' בירושלמי לא אמ' אלא אחר הא האב גובה הא פליג התם ר' יוסי ואמר בין אב בין אחר אינו גובה ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר אנן מספיקא (לן) [לא] מפקינן ממון מבעליהן, עכ"ל המרדכי (כתובות סי' ער"ב—ער"ה), ע"כ הגה"ה — וכל מה שבפנים לבד המסומן עליו הג' הוא לשון ספר המצות הגדול.
<h2>דף קיז:</h2>
גרסינן בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ח) שלח רב הונא נגנב הפקדון באונס, הגה"ה פ"ה בלסטים מזויין דשומר שכר פטור, ואחר כך הוכר הגנב ויכול לכופו ולהוציא מידו עושה דין משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב ואע"ג דפטור בליסטים מזויין הכא הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו להטריחו אחריה לפיכך הוא ישלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב עשה עמו דין ישלם דמצוה עליו לחזר אחרי האבידה, עכ"ל רש"י, עכ"ה (פרק הגוזל קמא), ואחר כך הוכר הגנב אחד שומר חינם ואחד שומר שכר עושין דין עם הגנב כדי לשלם בעל הפיקדון ואינו נשבע קדם ונשבע ואחר כך הוכר הגנב אם שומר חינם הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה דין עם הגנב ואם שומר שכר עושה עמו דין. הגה"ה, נגנב הפקדון באונס והחזירו הגנב בבית השומר והרי הוא בהמה ומתה שם בפשיעה יש בדבר ספק אם כלתה שמירתו ונפטר או עדיין לא כלתה שמירתו לפיכך שומר פטור מלשלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם, עכ"ל מיימון (הלכות שאלה ופקדון פ"ח ה"ו). וכן איתא בפרק הגוזל קמא (שם) רבה זוטי בעי לה הכי נגנבה באונס והחזירה הגנב לבית השומר ומתה לה בפשיעה מהו מי אמרינן דנגנבה באונס כלתה לו שמירתו או דילמא כיון דאהדרה אהדרה לשמירתו בעינא תיקו, עכ"ל תו'. אם הפקידו אצל אדם אחד פקדון ואינו עשיר ובאו גנבים עליו ומסר להם הפקדון פטור אבל אם הוא עשיר חייב דודאי בשבילו באו ואם הפקידו גם אצל עשיר כיס של צדקה ובאו גנבים עליו ונתן להם הצדקה פטור דאין לך פדיון שבויים גדול מזה. אדם הנפקד לא יתן הפקדון לאשתו של מפקיד אלא אלא אם כן צוהו ואם נתנה מחוייב הוא לשלם וכן אם הפקידה אשה שיש לה בעל לאדם אחד אין לו לשלם לבעל שאינו רשאי לשלוח פקדון ביד שום אדם אם לא אמר המפקיד שלח לי על יד פלוני, עכ"ל תו', עכ"ה.
בסוף פרק החובל (ב"ק צ"ג) מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או (בפקדון) [של פדיון שבויים] ופשע בהם ונגנבו פטור (שנמסרו לשמרן) [שנאמר (שמות כ"ב) לשמור] ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעין, עוד אומר רבא בפרק הגוזל בתרא (שם קי"ז) אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבוים פטור שאין לך פדיון שבוים גדול מזה במה דברים אמורים כשאין הממון נפקד לשם עניים אלו או לשבויים אילו אבל אם נפקד לשם עניים לחלק להם או לחלק לשבויים והוא קצוץ לזה כך ולזה כך הרי הממון שיש לו תובעים וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך כל השומרים. עוד פסק רב [אשי] כי המפקיד אצל חבירו ממון או כלים חשובים ובאו עליו גנבים וקדם ונתן להם הפקדון להציל עצמו אם היה אמיד שהיה בעל הנפקד אמיד פי' עשיר חייב שבגללו ובעשרו באו גנבים ונמצא זה מציל עשרו בממון חבירו ואם אינו אמיד חזקתו שלא באו אלא לגנוב הפקדון ופטור וכן כל כיוצא בזה. אמר רב נחמן בפרק הפועלים (ב"מ צ"ג) המפקיד אצל חבירו כלים ופירות ובאו גנבים וגנבו בפניו ואילו היה צווח היו באים בני אדם ומצילין הואיל ולא צווח הרי זה פושע וחייב לשלם וכן כל כיוצא בזה.
רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו או לדבר עבירה ושבר את הכלים בין של נרדף בין של אחרים פטור מן התשלומין מפני שמתחייב בנפשו שכיון שרדף התיר עצמו למיתה ונרדף ששבר כלים של רודף פטור שבר כלים של אחרים חייב שמציל עצמו בממון אחרים חייב. ומי שרדף אחר רודף להושיע את הנרדף תקנו חכמים שאם משבר את הכלים בין של רודף בין של שאר כל אדם פטור שלא ימנע מלהציל, וספינה שחשבה להשבר מכובד המשאוי ועמד אחד והקל ממשאה והשליך בים מצוה רבה עשה ופטור שמשא שזרק כמו רודף, ועיקרי הלכות אילו בפרק הגוזל בתרא.
<h2>דף קיח.</h2>
הפיקדון והאבידה אמרינן בהגוזל בתרא (דף קי"ח) לא ניתנין ליתבע אלא במקומן כיצד הפקיד אליו בכזיב אינו רשאי לתובעו בעכו ואם החזיר לו פקדונו מקבלין ממנו הפקיד אצלו בישוב והביא לו פקדונו במדבר אינו מקבלו ממנו אלא אומר הרי הוא באחריותך עד שתחזיריהו לי. מעשה בא לפני הר' אליעזר דאיהו מאוקשינפורט מבחור אחד שהפקיד טבעת לחברו ובא הנפקד והחזיר הטבעת לפני המפקיד על גבי טבלא אחת בשעה שמפקיד מנה מעותיו על אותה טבלא והפסיד הטבעת ובא מעשה לפני רבינו ופסק הדין כיון שהנפקד החזיר לו למקום שיראנה המפקיד דפטור והביא ראיה מהא דקאמרינן בהגוזל בתרא (שם) הגוזל את חברו או שלוה המנו או שהפקיד לו ביישוב לא יחזיר לו במדבר בעל כרחו אלא לדעתו אבל בישוב יחזיר לו בעל כרחו דאם לא כן אמאי קתני במדבר אפילו בישוב נמי לא יחזיר אלא שמע מינה בישוב יחזיר לו בעל כרחו ובכדי שיראנה המפקיד כדאמרינן פרק הכונס (דף נ"ז) איתיביה רב יוסף לרבה החזירה למקום שיראנה אינו חייב ליטפל בו הנפקד וטעמא משום דמסולק הימנו, נגנבה או אבדה אינו חייב באחריותו דעל המפקיד לשמור את שלו, לשון תו'. אדם התובע לחבירו הלואה הוא יכול לתובעו אפילו במדבר או אפילו חוץ לישוב אבל פקדון אינו יכול לתובעו אלא במקום שהפקידו בידו כמו כן אינו יכול לשלם אלא במקום המשתמר, עכ"ל עץ חיים עכ"ה. המפקיד אצל חבירו והלך בעל הפקדון למדינת הים והרי השומר רוצה לפרוש מן היבשה לים או לצאת בשיירה יש אומרים שדינו אם בא השומר והביא הפקדון שבידו לבית דין שהוא נפטר מאחריות שמירתו וכתב רבינו משה כי הדין נותן שאין אוסרין השומר הזה במדינה זו מפני פקדון של זה שברח לו ואי איפשר לו להוליכו עמו שאם יארע לו אונס יהיה חייב באחריותו אלא ימסרינו ביד בית דין ובית דין מפקידין אותו ביד נאמן משום השבת אבידה לבעלים.
היה מחוייב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין כגון הנשבעין בטענת ספק או בשבועת היסת ולא רצה לישבע משמתינן אותו ל' יום לא בא ולא תבע נדויו מלקין אותו מכת מרדות כדאמרינן (קידושין י"ב) כל מאן דחייל עליה שמתא דרבנן ל' יום ולא תבע מלקין אותו ואחר כך פי' אחר המלקות מתירין נדויו ואין יורדין לנכסיו לפרוע כדאיתא פרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א). — הגה"ה, אם חייבו בית דין שבועה לנתבע והנתבע הפך שבועה על התובע והתובע אינו רוצה לישבע יכול להחרים בבית הכנסת סתמא שכל המחוייב לו שישלם לו עכ"ה. — מנה לי בידך והלה אומר איני יודע קיימא לן כרב נחמן וכר' יוחנן (כתובות י"ב) שפטור. — הגה"ה, מיהו יש לו לישבע שאינו יודע אם הוא חייב לו וכן הדין לעניין פקדון אם אמר איני יודע אם הפקדתני אם לאו פטור וכן לעניין גזל ונשבע שאינו יודע, לשון עץ חיים. והוא הדין אם טען שמעון (איני) [אני] יודע (שאני) [שאיני] חייב לך (כי אם ב' דינרין) אבל אם טען שמעון איני חייב לך כי אם [ב' דינרין] והשאר איני יודע חייב בכל המנה דחייב ליה מתחילה שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע וחייב כדברי ר' שב"ט. לשון אבן הראשה, ע"כ הגה"ה. — בפרק קמא דכתובות (דף י"ב) במה דברים אומרים איני יודע אם הלויתני או הפקדת אצלי מעולם אבל אם אמר הלויתני או הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתיו לך אמר בפרק הגוזל (ב"ק קי"ח) שהוא חייב לשלם אבל אם אין לו תובע אלא הודה מעצמו אם אמר הפקיד אצלי ואיני יודע אם החזרתיו לו אינו חייב לשלם ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם (שם). — הגה"ה, ראובן טוען על שמעון לאחר שמתה אשתו ואמר לו הלויתי לאשתך כך וכך ושמעון משיב לו איני יודע מהר"ם נ"ע אומר שהוא פטור מן הכל אפילו בלא שבועה כי הוא טענת שמא ועל טענת שמא לא שייך שבועה. — הגה"ה התשב"ץ (סי' תצ"ב), וזה טעות סופרים ממה דאמר דאין נשבעין על טענת שמא היינו דווקא כשהתובע טוען טענת שמא אבל כשהנתבע טוען שמא ודאי יש לו לישבע שאינו יודע כדאמר (שם) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ופירש רש"י פטור בשבועת איני יודע מיהו הכא אין לחוש דהוי על הלואת אשתו, תשב"ץ (שם) ע"כ הגה"ה. — כל מי שנתחייב שבועה בין בשל תורה בין בדרבנן מגלגל עליו המשביע כל מה שירצה וכן הוא המסקנה התם בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ח) אבל אין מגלגלין על (השכחת) [השכיר], שומר אמר השביעיני ואיני משלם ראה אותם מגלגלין עליו וחזר ואמר הריני משלם חוששין אמר ר' יוסי לא חייבתו תורה שבועה להחמיר אלא להקל שאם רצה לשלם משלם ואם לא ישבע (ירושלמי ב"מ פ"ג ה"א). הטוען טענות הרבה על חבירו אין משביעין אותו על כל טענה וטענה אלא שבועה אחת על הכל. כל הטוען על חבירו שאם הודה בה אינו חייב לשלם ממון אע"פ שכפר אין משביעין אותו היסת ולא חרם סתם כיצד אתה אמרת שתתן לי מנה אין משביעין אותו על זה וכן כל כיוצא בזה. אתה חבלת בי ואמר להד"מ הרי זה נשבע היסת אע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בשת ורפוי על פי עצמו ואם טען הטוען בית דין חייבוך לשלם לי ק' דינרין מפני שחבלת בי והוא אומר להד"ם הרי זה נשבע היסת וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף קיח:</h2>
כיצד דרך שומרין הכל לפי הפיקדון יש פקדון שדרכו להשימו בחצר כגון הקורות והאבנים ויש דרכו לתת בבית ויש שדרכו לתת בקרקע כגון כספים כדאמר בפרק המפקיד (ב"מ מ"ב) כספים אין להם שמירה אלא בקרקע שיטמינהו בקרקע טפח או בכותל בטפח הסמוך לקורה אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו שם גנבים ויגנבו, וכן לשונות של כסף וזהב ואבנים טובות נמי ומרגלית, השומר שהניח פיקדון במקום שאין ראוי לו ונגנב משם או אבד אפילו נאנס שם כגון דליקה שנפלה בבית ונשרף בבית הרי זה פושע וחייב לשלם ואמרינן בירושלמי (ב"מ פ"ג הי"א) אם הניח הפיקדון עם [שלו] אם הוא מקום הראוי לשמירה פטור ואם אינו ראוי חייב בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים ושמא במקום הראוי להשתמר דאמר בירושלמי כגון בכיפה של אבנים שמשתמר מפני הדליקה והגנבים שהרי בסמוך אומר במעשה שמסר הפיקדון לאמו משמע דחייב כשנתנם עם שלו. הגה"ה, בפרק המפקיד פסק רבינו תם דאם הניח הכספים במקום שמניח את שלו שפטור ודווקא במקום שמניח את שלו לאוצר אבל במקום שמניח את שלו להוצאה חייב, לשון פרק המפקיד, עכ"ה.
כשהניח הכספים בקרקע פטור שומר חינם פטור מן הגניבה שאין כאן פשיעה ושומר שכר שמא חייב והדעת מכרעת בזה שאונס גמור הוא ופטור ואין לך מקום הראוי יותר מזה. הגה"ה, אם השאיל אדם לחבירו ספר ואמר ליה אל תשים אותו בלילה אלא במרתף והניחו בחדר ונתפס במכת מדינה פטור דמה לי הכא מה לי התם אם היה במרתף היה נתפס כדאמרינן (ב"מ ל"ו ע"ב) מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם ודוקא אם החדר מנטר מגנבי כמו המרתף אבל אי לא מנטרא מגנבי כמו המרתף ונגנבו חייב, לשון תו'. אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה מכאן פסק רבינו תם באדם שנושא מעות של חבירו ונפלו ונאבדו שהוא פטור מדלא קאמר חייב למשמש, לשון תו' בריש פרק אילו מציאות, עכ"ה. ואומר שם המפקיד אצל חבירו כספים ערב שבת בין השמשות אינו חייב לטרוח ולקבור אותו עד מוצאי שבת ואם נתאחר במוצאי שבת כדי לקוברו ולא קברו ונגנבו חייב. הגה"ה, ואי צורבא מרבנן הוא פי' המפקיד פטור דדלמא איבעי ליה זוזי לאבדלתא, עכ"ל פרק המפקיד (ב"מ מ"ב), עכ"ה. מעשה באחד שהפקיד אצל חבירו מעות והניחם בצריף של ערבה והרי הן טמונים בין הקנים ונגנבו משם ואמרו חכמים אע"פ שהן שמירה מעולה לעניין גניבה אינה שמירה לעניין אש והוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב וכן כל כיוצא בו.
